ב-1948 דוד בן גוריון העניק פטור ל-400 עילויים כדי לשקם את עולם התורה שנחרב בשואה. אז, זה נראה כמו הסדר זמני, כמעט שולי. איש לא דמיין שהמספר הזה יהפוך לעשרות אלפים.
5+ב-1977 המהפך של בגין הסיר את המכסות והפטור הפך לזכות גורפת לכל מי שתורתו אומנותו. המגזר החרדי צמח, ואיתו גם הצורך במענה מוסדר. אבל המערכת הפוליטית? היא העדיפה לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה הלאה.
במשך שלושים שנה, הפך בג"ץ לשחקן המרכזי. פסילה אחרי פסילה ופלונטר משפטי שרק העמיק את הקרע. ניסו חוקים, ניסו ועדות, אבל השטח נשאר תקוע. ב-2014 ניסו אפילו ללכת בכוח בעזרת סנקציות פליליות, והתוצאה? אפס גיוס ומקסימום אש ברחובות.
5+ואז הגיע שבעה באוקטובר – והמציאות התפוצצה לנו בפנים. פתאום, הדיון על שוויון בנטל הפך לצורך קיומי בכוח אדם. המילואימניקים שסגרו מאות ימי שירות כבר אינם יכולים לחכות למשיח. צה"ל חייב לוחמים, עכשיו. על רקע זה נולד החוק הנוכחי. לא עוד הצהרות ריקות או ניסיונות לכפות אורח חיים, אלא תוכנית עבודה עם מספרים.
נוסח החוק שנידון כעת בוועדת החוץ והביטחון פורש את הגידול במספר המתגייסים. בשנה וחצי הראשונות, 8,160 לובשי מדים. זה אינו יעד תיאורטי, זה הרף המינימלי שנקבע בחוק. בתוך שלוש שנים וחצי 23,000 מתגייסים חרדים – פי ארבעה מהיעדים בחוק שעבר בקריאה בממשלת בנט-לפיד, ובשנה החמישית מגיעה הדרמה האמיתית. חמישים אחוזים, חצי מכלל מחזור הגיוס החרדי, נכנסים תחת האלונקה.
5+והחוק הזה נועל את הדלת האחורית. רק עשרה אחוזים מהמתגייסים יוכלו ללכת למסלולים של שירות אזרחי-ביטחוני, ורק תפקידים שהצבא כבר מגייס כמו משטרה או שב"ס.
בואו נרענן רגע את הזיכרון. בשנת 2022 בממשלת בנט, לפיד וגנץ הניחה חוק גיוס משלה עם יעדים נמוכים מאוד. בשנה הראשונה הם ביקשו לגייס רק 1,566 חרדים כאשר החוק הנוכחי שמוצג כיום קובע יעד ראשון של 8,160. למעשה, זה אפילו לא היעד שגנץ קיווה להגיע אליו רק בעוד עשור, ב-2036 והוא נמוך יותר מהיעד שהחוק הנוכחי מציב כבר לשנה השנייה שלו.
5+בשורה התחתונה צה"ל צריך חיילים בשטח. כך ראש אכ"א, האלוף דדו בר כליפא, הבהיר בוועדת החוץ והביטחון. תסתכלו שוב על המספרים בחוק: בתוך שנתיים, החוק הזה יביא מעל 11,000 מתגייסים. זה אינו "חוק פטור" – זו תוכנית עבודה שממלאת את החוסר של צה"ל במדויק. בפעם הראשונה, היעדים לא נקבעו לפי "מה שנוח לפוליטיקאים", אלא לפי מה שחסר למילואימניקים בבוץ של לבנון ועזה.
והערב אנחנו גם מפרסמים לראשונה שיחה לא שגרתית סביב חוק הגיוס.
נשיא המדינה יצחק הרצוג שיבח לאחרונה בשיחה שקיים עם יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ בועז ביסמוט, את אופן ניהול הדיונים בוועדה סביב חוק הגיוס.
5+הנשיא החמיא לביסמוט על ניהול דיונים ענייני, סבלני ומאוזן, תוך הקפדה על מתן ביטוי לכלל העמדות, גם בסוגיה הרגישה והנפיצה ביותר שעל סדר היום הציבורי והפוליטי. מדובר בצעד לא שגרתי, שכן נשיא המדינה נמנע בדרך כלל מהבעת עמדה או מהתייחסות ישירה לאופן ניהול הליכי חקיקה שוטפים בכנסת.
כאן בדיוק מסתתרת השאלה הגדולה. האם מדובר בשינוי אמיתי בתוך עולם הישיבות? או בתרגיל סטטיסטי?
לפי החוק, המדינה סופרת כיעד גיוס כל מי שלמד במוסד חרדי שנתיים בלבד בין גיל ארבע-עשרה לשמונה-עשרה. ההגדרה נקבעה לראשונה בתיקון 19 לחוק בשנת 2014, ונשמרת בכל התיקונים מאז לאורך השנים. המבקרים חוששים ובצדק: האם הצבא פשוט יגייס את מי שכבר מזמן הוריד את הכיפה, ויציג לנו את זה כ"מהפכה חרדית" כדי לעמוד במכסות?
5+זו בעצם הביקורת המרכזית על החוק, אבל האם המדינה באמת מאפשרת לגלגל את הבלוף הזה? בפרק הבא נצלול אל מערך הסנקציות החדש. נראה איך החוק פוגע בכיס של המוסדות שלא יספקו לוחמים אמיתיים, ואיך הסנקציות האישיות הופכות את ההשתמטות ללא משתלמת. משחק המספרים הוא רק ההתחלה, המבחן האמיתי הוא בכסף.
