קשה למצוא תופעה תקשורתית בולטת יותר בעשור האחרון מזו של ההתעקשות להציג את דונלד טראמפ כדמות מגוחכת. לא מדובר רק בבדיחות רשת או במערכונים סאטיריים אלא בתופעה סדורה של הקטנה, לעג ועיוות. מי שמתקשה להבין את הדינמיקה הזאת נוטה לייחס אותה לסגנונו החריג של טראמפ: יש שיאמרו שהוא פוגעני, לא ממושמע, או בלתי מתוחכם. אך ההסבר הזה שטחי מדי. מי שבוחן את הסאב-טקסט הפוליטי יודע שהגיחוך איננו מטרה אלא מנוף כוחני, שמטרתו לנטרל את השפעתו על דעת הקהל.
2+דווקא משום שטראמפ היה אחד המנהיגים הבודדים שהביע תמיכה מובהקת בישראל ובמדיניות ממשלותיה, החל מהעברת השגרירות לירושלים ועד ההכרה בריבונות בגולן, הוא הפך למטרה נוחה. הרי אם הנשיא הזה גם אוהב את ישראל וגם מביע חיבה כלפי נתניהו, הרי שבעיני חלק מאנשי האליטה הליברלית במערב, כבר די בכך כדי להצדיק לעג. בתוך היגיון תקשורתי שמבקש לשמור על נרטיב של זהירות, איזון מדיני ואמונה בסדר בינלאומי "נאור" טראמפ הוא אנומליה, ולכן לדידם הדרך להחזירו לממדים “הנכונים” היא הגיחוך.
כשמנהיגות חותרת נגד האליטות
אלא שאם יורדים לשורש הדברים, המאבק בטראמפ מגלם הרבה מעבר לשאלה של טעם או תדמית. הוא משקף התנגשות עומק בין שתי תפיסות עולם. מצד אחד תפיסת האליטה הליברלית-גלובלית, המאמינה ששיתוף פעולה בינלאומי, דיפלומטיה ממושכת וכללי נימוס תקשורתיים הם הכלים הנכונים לניהול הסדר העולמי. מצד שני, תפיסת העולם של טראמפ, שלפיה מעצמת על נמדדת ביכולתה להגן על האינטרסים שלה, גם במחיר של ביטול מוסכמות נוחות.
2+לכן, בעוד מתנגדיו התקשורתיים ממלמלים על "חוסר אחריות", טראמפ פועל באופן שיטתי: הוא מחזק את הדומיננטיות האמריקנית על פני הזירה הגלובלית, דורש ממדינות נאט"ו להשתתף במימון ביטחונן, מפעיל לחץ כלכלי על סין, ואף אינו נרתע מעימות ישיר עם איראן. כל מי שלמד פרק ביחסים בי-לאומיים יודע שזהו בדיוק מה שמנהיג מעצמה צריך לעשות, בטח מעצמת על. ריאליזם פוליטי קלאסי, נטול כחל וסרק.
אלא שבמערכת עולמית, או יותר נכון תרבות המערב, שהתרגלה למנהיגים אפורים ובלתי מאיימים, הטון החד של טראמפ מתפרש כבריונות. הוא לא "פוליטיקלי קורקט", אינו מתחנף לממסד התקשורתי, ולא חייב לו דבר. בדיוק משום כך, התקשורת נוקטת בכלים שבכוחה: אם אי אפשר להכניס אותו חזרה למסגרת הנורמטיבית, יש להציגו כאיש חסר בינה כי כך נוח יותר לבטל את משמעות מעשיו.
הגיחוך כתחליף לטיעון
הבעיה היא שכאשר מערכת התקשורת מוסיפה לגחך במקום לנתח, היא גוזלת מהציבור את היכולת להבין מדוע טראמפ פועל כפי שהוא פועל. ההגחכה משמשת כתחליף לטיעון רציונלי, וכאשר הציבור צורך אותה, הוא מפיק תחושת עליונות מוסרית במקום הבנה. במילים אחרות, ההומור הופך לפוליטיקה.
כך, התקשורת חוסכת מעצמה את הצורך להודות שהאסטרטגיה הטראמפיסטית על כל ישירותה השיגה תוצאות מוחשיות: מיסוד הסכמי אברהם, היחלשותו של דאע"ש, בלימת כוחה של סין בתחומי הסחר, ואף חיזוק כלכלי מהיר בארצות הברית עצמה, וזאת מבלי לומר מילה על יציבות במרחבים שבהם העימות הוא כרוני, כמו באזורנו. הכרה בכך תיאלץ להודות שייתכן שציניות תקשורתית אינה תחליף למדיניות אפקטיבית.
אין זה מקרה שטראמפ הפך לסמל של "חוץ-ממסדיות". הוא אינו תלוי בתקשורת כדי להיבחר, הוא מדלג מעל ראשיהם של פרשנים ומדבר ישירות עם הציבור. בכך הוא מערער על מוסדות הידע והכוח שהיו רגילים לתווך בין הציבור לשלטון. וכשנמנע מהם התיווך, נשללת מהם הלגיטימיות.
מנקודת מבט זו, הגיחוך הוא לא תגובה רגשית, אלא מנגנון הישרדות. כל עוד טראמפ מוצג כבדיחה האליטה יכולה להמשיך לראות את עצמה כמי שמנהלת את השיח. אבל ברגע שהציבור יתחיל לקחת את טראמפ ברצינות יתברר שאותה תקשורת איבדה שליטה. לכן, הבדיחה אינה באמת על טראמפ. היא על הפחד שלהם מהעולם החדש שהוא מייצג.
2+השאלה אם טראמפ עלול להוביל את העולם למלחמה אינה חסרת שחר, אך גם אינה תלויה בו לבדו. העולם ממילא מצוי בתקופה של חוסר יציבות: מוסדות בינלאומיים נשחקים, בריתות ותיקות מתפוררות, ומנהיגים כמו פוטין מערערים את הסדר הגלובלי. בתוך מציאות כזו, טראמפ הוא אולי עוד משתנה סוער, אך הוא גם מנסה להגיב לאי־הסדר ולאו דווקא להחריף אותו.
ובהקשר האזורי שלנו, דפוס פעולתו ואף תמיכתו הברורה בישראל יצרו לירושלים מרחב אסטרטגי נדיר. במובנים רבים, זהו הישג שהרשויות הישראליות ידעו לנצל היטב.
שינוי שמאיים על שגרת השיח
טראמפ לא בא "להעביר קדנציה". הוא בא לשנות את העולם, או לפחות את הדרך שבה העולם חושב על מנהיגות. בין אם אוהבים אותו ובין אם שונאים, ההתעקשות לגחך עליו מעידה פחות עליו ויותר על מי שעושים זאת. זו תגובת נגד לשינוי עמוק, שגורם לאליטות לחשוש ממנהיג שמסרב לשחק לפי כללי המשחק שלהן. ואולי כאן טמון הלקח המרכזי: כאשר חברה מגחיכה את מי שמאתגר את המבנים הישנים שלה, היא אינה מגנה על הדמוקרטיה, היא מגנה על ההרגלים שלה.
הנשיא דונלד טראמפ מייצג המון ממה שאנחנו רואים בעולם במאה ה-21, אך בעיקר הוא מייצג את הרצון לטלטל את המבנים הקיימים, שרובם נהיו מסואבים וחולים בצביעות קשה, את אותם ה- NGO'S שמתערבים בריבונות איך אינם אחראיים על דבר, ואת המציאות הביזארית שבה כל ממזר חושב שהוא מלך בעולם הזה. בין אם נוח או לא – טראמפ מחזיר את העולם לפרופורציות הנכונות, מסיר את המסכות וגורם לכולם לצאת מאזור הנוחות. זהו אולם ריאליסטי שבו החזק מכתיב את הקצב, ובשכונה מהסוג הזה עדיף שהבריון התקופתי יהיה לצידך.
