משטרת ישראל נמצאת היום במצוקה חסרת תקדים: מחסור חמור בכוח אדם, עומסי אכיפה שלא נראו כאן שנים, שחיקה נפשית, מתקפות ציבוריות ותקשורתיות יומיומיות.
3+אבל העבודה של דני לוי רחוקה מלהסתכם בניהול משברים מבצעיים. המאבק האמיתי שלו הוא על עצם הלגיטימיות של המשטרה. על שמה הטוב. על היכולת שלה לנהל חקירות רגישות וגורליות כמו פרשת "פצרגייט" מבלי להיות נתונה למתקפה מתוזמרת, לתדרוכים אינסופיים ולניסיונות השפעה מבית ומחוץ. ואם יש אדם אחד שמחזיק היום את המשטרה, ואת מה שנותר ממנה אחרי שנים של ביקורת צולבת, אינטרסים זרים ולשעברים כושלים זה דני לוי. אותו דני לוי שקל לזלזל בו. "סבא חביב", אמרו. אותו דני לוי שהלשעברים לא מעריכים, מתנשאים עליו למרות שהם עצמם כשלו בזה אחר זה, השאירו אדמה חרוכה והלכו. דני לוי הגיע מהשטח. מהתפקידים הכי פשוטים במשטרה. וכמי שבא מלמטה הוא מבין מצוין שאין לו פריבילגיה להיכנע.
3+שהוא חייב לשמור על עצמאות המשטרה, גם מול ביקורת נוקבת, ולעיתים קרובות במציאות הנוכחית – לא הוגנת. כשנכנס דני לוי לתפקידו, אמר הפכ"ל החדש משפט אחד שגנב את הכותרות: שהוא יציית רק לבג"ץ. אמירה דרמטית, אולי אפילו פופוליסטית, אבל כזו שהתברר מהר מאוד לא מחזיקה מים במציאות הביטחונית של ישראל 2024-2025. אירועי השנה האחרונה לימדו את דני לוי, וגם את הציבור, שבג"ץ אולי מכתיב נורמות משפטיות אבל הוא רחוק מלהבין את חשיבות המשטרה כזרוע ביצועית קריטית לביטחון הפנים. רחוק מלהבין את השחיקה, את הסכנות, ואת המחיר האישי שמשלמים שוטרי משטרת ישראל מדי יום. ובעיקר רחוק מלהעניק לשוטרים את הכבוד הבסיסי שמדינה מתוקנת אמורה לתת למי שמגן עליה מבפנים.
3+משיחות שאני מקיימת בתוך הארגון, ברור דבר אחד: המשטרה שואפת להשיב לעצמה את הכבוד האבוד. לא כוח, לא שררה – כבוד לעובדי ציבור. כבוד לשוטר שבקצה, כבוד למדים, כבוד לסמכות, גם ואולי במיוחד, כשהחלטות בג״ץ חותרות תחת היכולת הזו. חשוב לומר: משטרת ישראל, וגם דני לוי בראשה, אינם חסינים מביקורת. גם לא בעיניי. אבל יש הבדל תהומי בין ביקורת עניינית שהמשטרה יודעת ויכולה לקבל, לבין קמפיין מתוזמר, שמטרתו ליישר את המפכ"ל לדרישות כאלה ואחרות, דרך תדרוכים, הדלפות וירי מהנגמ"ש התקשורתי.
3+השיח הזה נמצא היום בשיאו. ומולו – אני. עיתונאית שלא חוסכת ביקורת כשצריך, אבל גם לא מוכנה להצטרף ללינץ׳. לעמוד על זכות המשטרה לקבל את המגיע לה מהציבור ומהתקשורת. ובעיקר לאפשר לה לנהל חקירה על בגידה בקנה מידה לאומי, חקירה מהחמורות שידעה המדינה, באופן עצמאי, נקי וללא הפחדות. בסוף, הכל מונח על הכתפיים של אדם אחד, דני לוי והשאלה האמיתית היא לא אם הוא יעמוד בלחץ, אלא אם אנחנו כחברה ניתן לו לעשות את מה שצריך, למרות האח"מ שיורה בנגמ"ש.
