כדי להבין את עומק המשבר הפנימי של החברה הישראלית, יש להתחיל בפרספקטיבה היסטורית ארוכה. עם ישראל שרד כקולקטיב פוליטי ותרבותי במשך כאלפיים שנות גלות, בלי ריבונות, טריטוריה וללא כוח מדינתי. האנטישמיות המודרנית אמנם לא יצרה את הזהות הזו, אך היא חידדה את ההבנה שאין קיום בטוח לעם יהודי ללא מדינה ריבונית. מכאן צמחה הציונות, ומתוכה קמה מדינת ישראל, אירוע חריג לכל הדעות בקנה מידה היסטורי.
4+המדינה הזו לא רק קמה, אלא הפכה בתוך זמן קצר להצלחה כלכלית, טכנולוגית וביטחונית חסרת תקדים. ישראל עברה מדינות ותיקות ממנה בתוצר לנפש, בחדשנות ובכושר צבאי. אלא שדווקא בשיא היסטורי כזה, כשאנו עדים ל"נס" ההיסטורי הזה – היא נקלעה למשבר פנימי חריף; משבר של חילופי הגמוניה, ושל אובדן הסכמה על עצם כללי המשחק בין הקבוצות החברתיות השונות.
כאן נכנס הסיפור של הפלגים הרדיקליים בשמאל הישראלי. מדובר בקבוצות הרואות עצמן יורשות לגיטימיות של הציונות ההיסטורית, אך עברו בעשורים האחרונים תהליך עמוק של רדיקליזציה אידיאולוגית. הן אימצו את שפת הווק הגלובלי, התרחקו מן החברה הישראלית הרחבה, והחלו לפעול לא רק נגד ממשלות מסוימות, אלא נגד עצם רעיון הריבונות הדמוקרטית של העם. הם הגיעו לתובנה שדמוקרטיה היא שיטת משטר שלא משרתת אותם, ולכן הם מגזלטים מלחמה על "הדמוקרטיה", כשלמעשה הם חותרים תחתיה.
4+הרדיקלים האלה אינם מתמקדים יותר בשכנוע או בהכרעה דמוקרטית. הם מאמינים באמת מוסרית אחת, אוניברסלית, שמעל רצון הבוחרים, ושעל בסיסה מותר ואף חובה לעקוף את הציבור. מכאן צומחים האחים לנשק, רטוריקת הסרבנות במסווה של "הפסקת התנדבות", והחיבורים הישירים למאבקים גלובליים שמכוונים נגד מדינות לאומיות בכלל ונגד ישראל בפרט. הם ווק על מלא.
הפלגים הללו אינם פועלים בוואקום. הם נהנים ממימון של אוליגרכים המזוהים עם שמאל רדיקלי, ומתמיכה של קרנות גלובליסטיות, אנטי לאומיות, הרואות במדינת ישראל שריד אחרון של הקולוניאליזם המערבי. לנוכח תהליכים דמוגרפיים ופוליטיים שמערערים את שליטתם במוקדי הכוח, הם גיבשו אסטרטגיה ברורה.
4+בשלב הראשון חותרים להקים כאן ממשלות ביניים נטולות לגיטימציה עממית רחבה (ממשלה של בנט כ"אידיוט שימושי" שמביא קולות מהימין הבנטיסטי ביחד עם המשותפת), שתפקידן להקפיא או לבטל חקיקה שמבקשת להשיב כוח וריבונות לידי הציבור, כמו התיקון לוועדה לבחירת שופטים שמאפשר נציגות שווה לשמאל ולימין בוועדה.
ניתן לעשות זאת גם בבחירת נציג התלונות על השופטים בידי העם ולא בידי היוריסטוקרטיה, שעוינת כל ביקורת על עצמה. כאן נכנסות שיטת "הרמזור", עבודת פורום המרצים למען היוריסטוקרטיה, והשאיפה לשחזר בישראל תהליכים מוכרים ממדינות אחרות, שבהן מוסדות לא נבחרים הוחזרו למרכז הבמה כדי לעקוף הכרעה דמוקרטית.
בשלב השני, גם כאשר הציבור שב ובוחר ממשלות המבקשות שינוי מבני, המאבק אינו נפסק. מופעלים כל הכלים המשפטיים, התקשורתיים (ערוץ 12), הכלכליים והבינלאומיים כדי לשחוק את יכולתה של המדינה למשול. אותם רדיקלים אינם מאמינים באופוזיציה פרלמנטרית רגילה, אלא פועלים לגיבוש אסטרטגיה של שחיקה מבפנים, שבה מוקד הפעולה עובר מן הכנסת אל הרחוב, אל המחאה ואל זירות חיצוניות, לעיתים תוך הסתמכות על מימון זר. אין להם אמון של העם אז הם צריכים את סורוס ודומיו לצורך זה.
4+מכאן נובעת הפואנטה המרכזית של המאבק בישראל כיום. זהו איננו מאבק בין ימין לשמאל במובנו הקלאסי. זהו מאבק בין תפיסה ציונית דמוקרטית, הרואה בעם מקור הסמכות, לבין תפיסה רדיקלית פוסט ציונית, הרואה בעם גורם מסוכן שיש לעקוף, לרסן או לנטרל.
אין משמעות לדמוקרטיה בלי היכולת להבחין בין שמאל לגיטימי, ציוני ורציונלי, שניתן וצריך לנהל איתו ויכוח פוליטי, לבין שמאל רדיקלי המבקש לפרק את עצם מסגרת המשחק. את הגוש הרדיקלי הזה יש לבודד ולשבור פוליטית, לא כדי "לנצח" את השמאל, אלא כדי להציל את המרחב הדמוקרטי ולהחזיר את השיח הציבורי למסלול בר ויכוח.
יאיר גולן והאחים לנשק אינם אופוזיציה סבירה במדינה דמוקרטית. הם אינם מבקשים תיקון מתוך המערכת, אלא עקיפה שלה. משום כך הם מוקצים מחמת מיאוס על ידי ציבור רחב. מנגד, קיים שמאל ציוני, ביקורתי ומתון, שאיננו שולל את עצם רעיון הריבונות וההכרעה הדמוקרטית, והוא פרטנר הכרחי לשיח פוליטי בריא.
4+לכן, בבחירות הקרובות, הבחירה האמיתית איננה בין ימין לשמאל, אלא בין מי שמאמין בדמוקרטיה ריבונית לבין השמאל הרדיקלי מבית היוצר של יאיר גולן והאחים לנשק שמאמין ביוריסטוקרטיה רדיקלית – שמאפשרת להם לשלוט ללא אמון הציבור. מי שמבקש עתיד יציב למדינת ישראל חייב להבין שהשאלה המרכזית איננה מי יושב בשלטון, אלא מי בעל הבית, העם או קבוצה מצומצמת הרואה בעצמה נושאת האמת המוסרית הבלעדית.
