איראן רחוקה מלהיות הומוגנית מבחינה אתנית ולקבוצות שאינן פרסיות תפקיד משמעותי במציאות הדמוגרפית של המדינה. בניגוד להנחות נפוצות ולנרטיבים רשמיים, פרסים מהווים למעשה פחות ממחצית מאוכלוסיית איראן, כאשר קהילות גדולות שאינן פרסיות מאכלסות את רוב מחוזות הגבול של המדינה. הפריסה הגאוגרפית של הקבוצות האתניות מרכזית לזהותן, שכן כל קבוצה קשורה היסטורית לאזורים ספציפיים המעצבים את פעילותן הכלכלית, מסורותיהן התרבותיות ושאיפותיהן הפוליטיות.
3+הפרסים שולטים ברמה המרכזית, אזור המאופיין בטופוגרפיה שטוחה יחסית ובנופי מדבר, מה שאפשר היסטורית שליטה פוליטית ריכוזית מטהראן, בעוד שמיעוטים אתניים מאכלסים אזורים הרריים ואזורי ספר מבודדים יותר וחלשים יותר מבחינה כלכלית.
אזרבייג'נים מתגוררים בעיקר בצפון-מערב, מאכלסים את מחוזות מזרח ומערב אזרבייג'ן ומתפרסים לעבר טהראן. כורדים מאכלסים את הרי הזגרוס לאורך הגבול המערבי עם עיראק וטורקיה, מאזאנים וגילאקים חיים לאורך חוף הים הכספי, ערבים אהואזים מאכלסים את ח'וזיסטן בדרום-מערב – אזור הפקת הנפט העיקרי של איראן, טורקמנים מרוכזים בצפון-מזרח ליד החוף הכספי והבלוצ'ים מאכלסים את המחוז הדרום-מזרחי סיסתאן ובלוצ'סתאן.
3+למרות הגירה פנימית ועיור, רוב המיעוטים האתניים נותרים נטועים בטריטוריות המסורתיות שלהם ומהווים רוב באותם אזורים, מה שמחזק זהויות מקומיות חזקות, ומשמר שפות ופרקטיקות תרבותיות של מיעוטים. הזהות האתנית חזקה משמעותית במחוזות אלו מאשר במרכז הנשלט על ידי פרסים, ובמיוחד בטהראן, שם לחצי ההשתלבות אינטנסיביים יותר.
המחוזות בעלי רוב שאינו פרסי מקבלים פחות שירותים ממשלתיים והשקעות נמוכות יותר בתשתית, מה שמוביל לאי-שוויון כלכלי מתמשך ותת-פיתוח. קבוצות כמו הכורדים, הטורקמנים, האהואזים והבלוצ'ים הן בין האוכלוסיות העניות ביותר באיראן, מה שמחזק טענות נגד הממשל המרכזי ומעמיק את התודעה האתנית. לרבות מהקבוצות יש בני אותה אתניות במדינות שכנות כגון אזרבייג'ן, טורקיה, עיראק, פקיסטן, אפגניסטן וטורקמניסטן, דבר המאפשר אינטראקציות חוצות גבולות דרך סחר, חילופי תרבות, קשרי משפחה – ומקשה על חיזוק הלאומיות האיראנית בקרבתם.
3+נתוני ממשלת איראן ככל הנראה ממעיטים במספר המיעוטים. פירוט של ההרכב האתני באיראן שפורסם בספר "איראן היא יותר מפרס" מעריך את האוכלוסייה לשנת 2020 כך:
- פרסים – 37 אחוזים
- טורקים-אזרבייג'נים בין 26 ל-29 אחוזים
- צפוניים (גילאקים ומאזאנים) בין 8 ל-9 אחוזים
- כורדים כ-8 אחוזים
- לורים כ-7 אחוזים
- ערבים כ-6 אחוזים
- בלוצ'ים כ-3 אחוזים
- טורקים-קשקאים כ-1.5 אחוזים
- טורקמנים כ-1.5 אחוזים
ישנו עוד אחוז אחד שמוגדר כ"אחרים", זאת מתוך הכרה בכך שהקבוצות האתניות טוענות למספרים גבוהים בהרבה עבור קהילותיהן.
למרות הבדלים אידיאולוגיים בין בית המלוכה הפהלווית הקודמת לרפובליקה האסלאמית הנוכחית, שני המשטרים נקטו במדיניות הטמעה ודיכוי דומה כלפי מיעוטים אתניים. שתי הממשלות העניקו זכויות יתר לאתניות ולשפה הפרסית, תוך אכיפת הפרסית כשפה הרשמית היחידה בבתי הספר ובמוסדות הממשלתיים ושלילת זכותן של קבוצות מיעוט לחינוך בשפות האם שלהן, למרות טענות חוקתיות לשוויון. מדיניות לשונית זו אינה סמלית אלא נאכפת באופן פעיל, כאשר מורים נענשים על שימוש בשפות מיעוט בכיתות וילדים נדרשים להגיע לכיתה א' כשהם כבר שולטים בפרסית, מה שמראה כיצד כוח המדינה משמש למחיקת זהויות של מיעוטים.
משטר האייתוללות מדכא באופן שיטתי ביטוי פוליטי של מיעוטים על ידי התנקשות במנהיגי תרבות בארץ ובחו"ל, איסור על ארגונים פוליטיים של מיעוטים וכליאת פעילים תחת האשמות מעורפלות של ביטחון לאומי. המשטר מתייחס לעיתים קרובות לפעילים חבריים בקרב מיעוטים סונים כגון כורדים, בלוצ'ים וערבים כחברים בדאעש או באל-קאעידה, ובכך מסיט בכוונה את תשומת הלב מטענות אתניות לגיטימיות ומציג את האופוזיציה כטרור כדי להצדיק יד קשה.
3+השלטון נמנע מפרסום נתונים על אתניות ושליטה בפרסית בניסיון להקרין תמונה של אחדות לאומית. ובכל זאת, גישת הרפובליקה האסלאמית מאופיינת בסתירה: בעוד שהיא טוענת לאחדות אסלאמית והרמוניה לאומית, המדינה מסתמכת על אלימות, צנזורה והטמעה כפויה כדי לשמור על שליטה, ובכך חושפת חוסר ביטחון עמוק לגבי הגיוון של המדינה וחושפת את שבריריות הלכידות הלאומית של איראן.
בניגוד להלך הרוח המגוון וחוסר האיחוד, המחאות האחרונות ברפובליקה האסלאמית היו דווקא דוגמא ללכידות יוצאת דופן שכנראה נוצרה מהדיכוי הקשה של מיעוטים רבים, והתבטאה בהצטרפותם לרוב הפרסי להפגנות נגד המשטר.
