כעת, כאשר השיח הציבורי והבינלאומי עוסק ב"יום שאחרי", יש להציב יעד ברור, חד ומדיד שאינו משתמע לשתי פנים: ארגון הטרור הרצחני חמאס חייב להיעלם כאילו לא היה – לא ככוח שלטוני, לא כצבא טרור ולא כמסגרת "אזרחית" עטופה במילים יפות. פירוקו המלא מנשק, סיום שליטתו ברצועה ופירוז צבאי מעשי של עזה הם היעדים היחידים, לא פחות ולא יותר.
כל ניסיון לייצר אשליות בדמות "הסדרים", "מועצות ניהול" או "גורמים מתונים" מתעלם מהעובדה שארגון שביצע טבח שיטתי איננו פרטנר. עטיפת הסיפור במונחים דיפלומטיים כמו "מסגרת מנהלית" או "נציגות מקומית" היא למעשה הלבנה של חמאס והענקת פרס לטרור, ואין לכבס זאת במילים רכות.
1+השבעה באוקטובר איננו עוד תאריך בשרשרת ימי הקרב, אלא יום מכונן שחשף את המשמעות המלאה של שלטון טרור על הגבול. המציאות שבה חמאס משתמש באוכלוסייה כמגן אנושי ומציג עצמו כמגן "העם הפלשתיני" הוכחה כשקר שאין להסתירו עוד, וכל מבנה מדיני שיותיר לו אחיזה, גלויה או סמויה, יהווה כישלון מוסרי והיסטורי.
מעבר לכך, זהו מסר אסטרטגי: ארגוני טרור כמו חיזבאללה, החות'ים ומיליציות נוספות בוחנים כעת את עזה כדי לראות אם ניתן לנהל "משחק כפול" של שליטה אזרחית לצד טרור. אם ישראל תסכים להשארת חמאס כגורם רלוונטי, המסר יהיה הרסני: הטרור והטבח משתלמים.
ההישג הצבאי חייב להיות מעוגן בהישג מדיני ברור, אחרת הוא יישחק ויאבד מערכו. הלגיטימציה שלנו כלפי חיילינו וכלפי המשפחות השכולות אינה ניתנת למשא ומתן; לא ניתן להסביר ללוחמים שחזרו מהקרב שחמאס ימשיך לשלוט דרך "מועצה מתוקנת".
1+מכאן נגזרת המסקנה שאין לקבל מתווה המשאיר לחמאס פרוזדור לשלטון, גם לא בגרסה "מרוככת". הניסיון להפריד בין הזרוע הצבאית לדרג האזרחי הוא שגוי, שכן הכוח הצבאי הוא נגזרת של האידאולוגיה. מי שחינך דור שלם להשמדת ישראל לא יהפוך למנגנון מוניציפלי תמים, והניסיון למתג מחדש את חמאס הוא אחיזת עיניים מסוכנת.
"היום שאחרי" חייב להיכתב בהיגיון אסטרטגי קר ולא תחת לחץ בינלאומי או פחד ממבוכה פוליטית. ניתן לשתף פעולה עם גורמים בינלאומיים לשיקום עזה, אך רק בתנאי שחמאס הוא פרק סגור לחלוטין. כל עסקה או יוזמה מדינית יישפטו בשאלה אחת: האם חמאס נותר במשוואה? אם בסוף התהליך תישארו בעזה ישות חמושה ועוינת, האחריות על הכישלון תהיה מדינית ולא צבאית. מי שחרד לביטחון ישראל ולדורות הבאים חייב להתעקש על כך שאין יותר חמאס – לא כצבא, לא כשלטון ולא כמפלגה. זהו הלקח ההכרחי והמסר ההיסטורי שעלינו להשמיע היום.
ביחס לתקופת הביניים, זוהי הזדמנות לצה"ל לנקות כליל את השטח וליצור בו דריסת רגל משמעותית. כל עוד אין פירוז מלא וניקוי מוחלט של הרצועה מטרור ומחבלים, על ישראל לשמר את השטח ולקבוע בו עובדות ברורות על כל המשתמע מכך. המהלך הנדרש אינו רק מחיקת חמאס, אלא גם ההזדמנות למחוק את חרפת ההתנתקות. אסור להיתלות בתירוצים אינסופיים; יש לפעול בנחישות כדי להבטיח שהשטח לא יהווה עוד איום, תוך הבנה שכל פתרון אחר הוא זמני בלבד ומסכן את העתיד.
