ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בארצות הברית נראה היה לכאורה כעוד חוליה בשרשרת המפגשים שתכליתם הידוק התיאום הביטחוני, אלא שבראיון ל-The Economist במר-א-לאגו הטיל נתניהו "פצצה" אסטרטגית. נתניהו הצהיר כי לאחר יותר מ-70 שנה של תמיכה כספית, ישראל לא תבקש את חידוש חבילת הסיוע השנתית בסך 3.8 מיליארד דולר שתסתיים ב-2028, מתוך כוונה להפחית את הסיוע הצבאי עד לאפס בתוך עשור. מאז שנות ה-50 קיבלה ישראל סיוע מצטבר העולה על 300 מיליארד דולר, סכום חסר תקדים שהיה קריטי לבניין הכוח מול אויביה.
כעת, כשהכלכלה הישראלית צפויה להגיע להיקף של טריליון דולר, מסביר נתניהו כי המדינה "הגיעה לבגרות". ההחלטה לוותר על סכום כה משמעותי מידידה נאמנה נובעת מהרצון לעצמאות מרבית, תוך המשך המאבק על תמיכת העם האמריקני, אך ממקום של עוצמה כלכלית ולא נזקקות. כדי להבין את עומק ההחלטה, יש להתבונן בשינויים הפנימיים המתחוללים בארה"ב. נתניהו מבין שחלקים רחבים בציבור האמריקאי אינם מעוניינים עוד לממן ביטחון של מדינות זרות.
1+הסיוע לישראל הפך מנכס לנטל פוליטי המכרסם בתמיכה הציבורית בה: משמאל הוא מעורר התנגדות אידיאולוגית, ומימין ספקנות תקציבית. נכונות ישראלית להיגמל מהסיוע ממצבת אותה מחדש לא כ"נתמכת" אלא כשותפה חזקה ועצמאית, מודל התואם את דרישותיו של ממשל טראמפ מבעלות ברית דוגמת נאט"ו וקוריאה הדרומית. במקביל, מהלך זה שומט את הקרקע מתחת לטיעוני השמאל האמריקאי, שלפיהם המימון מעניק לארה"ב זכות להתערב במדיניותה של ישראל, ובכך מצמצם את הלגיטימציה ללחצים חיצוניים.
מלחמת "חרבות ברזל" המחישה יותר מכל את הסכנה הטמונה בתלות זו. כמי ששירת כקצין אג"ם באוגדת עזה במהלך המלחמה, חשתי היטב את המשמעות המבצעית של המחסור בחימוש ואת ההשלכות של האילוצים המדיניים שהכתיב הממשל בוושינגטון. התלות באספקה אמריקאית הפכה לכלי לחץ בידי ממשל ביידן, שניסה לכפות קווים אדומים ולעצב את המהלכים המבצעיים של ישראל דווקא בשעתה הקשה ביותר.
1+הציבור הישראלי למד בדרך הקשה כי הברית עם ארה"ב היא חוזה עם "סעיפי יציאה" וכוכביות, המאפשרים לממשלים שונים לנצל את התלות הצבאית כדי לכפות את תפיסת עולמם. מכאן, שהפסקת הסיוע אינה רק שאלה תקציבית, אלא צורך מבצעי חיוני להבטחת חופש הפעולה של צה"ל ולמניעת מצבי מחסור קריטיים המושפעים משיקולים פוליטיים זרים.
המתנגדים למהלך חוששים מהוויתור על הרשת הכלכלית, אולם הפסקה הדרגתית של הסיוע טומנת בחובה הזדמנות עצומה לתעשייה הישראלית. ההכרח לייצר עצמאית יחייב השקעה מסיבית בתעשיות הביטחוניות המקומיות, יחזיר לישראל את יכולות הייצור, יבסס שרשראות אספקה בלתי תלויות וייצר מקומות עבודה וטכנולוגיה. כל דולר שלא יגיע מוושינגטון יושקע במו"פ כחול-לבן ויעצים את הכלכלה.
ארה"ב תישאר שותפה אסטרטגית הנהנית מהמודיעין ומהטכנולוגיה הישראלית, אך אופי היחסים ישודרג מתלות טקטית של מדינת חסות לשותפות אסטרטגית בין מעצמות. ישראל של העשור השלישי למאה ה-21 אינה זקוקה לנדבות, אלא לריבונות תעשייתית ולחופש פעולה; צמצום הסיוע הוא הכרח קיומי בדרך להתעצמות אמיתית.
