ראשית, חשוב להבין את ההיגיון שמנחה את נשיא ארה"ב במצבים כאלה: קודם כל, טראמפ לא צפוי, והעובדה שטראמפ איים, החריף את הטון, הציב כוחות, אך נמנע עד כה מתקיפה ישירה באיראן – אינה מעידה על חולשה ובטח שלא בלבול, להפך. זה מהלך מחושב שמבוסס על כמה שיקולים אסטרטגיים ברורים, או במילים פשוטות – זה טראמפ.
הטריגר המיידי נשחק וטראמפ הבהיר זאת היטב במסיבת העיתונאים אמש, על פי דיווחים שהגיעו לבית הלבן, טהרן האטה בשלב זה חלק ממהלכי הדיכוי האלימים כלפי מתנגדי המשטר. עבור טראמפ, ששם דגש פומבי על קווים אדומים ברורים, זה מאפשר השהיה מבלי להיראות כמי שמוותר.
1+בנוסף, החשש מהתלקחות אזורית רחבה. איראן הבהירה שתקיפה אמריקאית תגרור תגובה נגד בסיסים אמריקאיים ונכסים מערביים במזרח התיכון. מדינות האזור, כולל שותפות של ארה״ב, העבירו מסרים ברורים: עימות כזה עלול לצאת משליטה במהירות.
ויש גם את שאלת המוכנות. תקיפה באיראן איננה מבצע נקודתי. זו מערכה. חלק מהדיווחים מצביעים על כך שהפריסה הצבאית האמריקאית עדיין לא נמצאת בנקודת המקסימום שמאפשרת מהלך רחב, חד ונקי. טראמפ לא פועל כשהוא מרגיש שהתמונה אינה שלמה.
עשרות ספינות עצרו בדרך לאיראן, מתדלקים נטשו את הבסיס בקטאר
ולבסוף, דפוס הפעולה של טראמפ עצמו. איום קיצוני, יצירת לחץ פסיכולוגי, ערעור תחושת הביטחון של היריב, ואז עצירה רגע לפני המכה. חוסר הוודאות הוא כלי. גם מול צפון קוריאה, גם מול רוסיה, מול ונצואלה וגם כאן מול איראן.
השורה התחתונה: טראמפ לא ויתר בשלב הזה על האופציה הצבאית. הוא רק דוחה אותה. האקדח נשאר על השולחן, טעון ובשלב הזה טראמפ לא פורק אותו באופן סופי.
