שורד השבי בר קופרשטיין התארח הערב (רביעי) בתוכנית הפטריוטים, ופתח צוהר נדיר למה שעבר עליו במהלך כשנתיים בשבי. כבר בפתיחה הדגיש קופרשטיין כי הוא מתחזק מיום ליום, והודה למשפחתו על המעטפת והליווי. "עכשיו זה כמו סגירת מעגל", אמר, "אפשר לשמוח".
במהלך הריאיון תיאר קופרשטיין כיצד שמר על חוסן פנימי בזכות האמונה והמחויבות לבית. הוא סיפר כי ראה עצמו כראש המשפחה עוד לפני החטיפה, בין היתר בשל מצבו של אביו, נכה כיסא גלגלים, והתחייב לעצמו לצאת חי ולשוב לדאוג לכולם. "אמרתי לעצמי – אני יוצא מפה. לא אם, אלא כש", הדגיש.
1+בהמשך תיאר את תנאי השבי הקשים: רעב ממושך, חלוקת מזון זעומה בין שישה אנשים, אלימות קשה ואכזריות מתמשכת. לדבריו, לעיתים הוכנסו הכבולים לחדרים בעיניים מכוסות, הוכו באלות והושפלו. "לא משנה כמה תנסה להסביר – אי אפשר להבין את זה", אמר. לצד זאת סיפר על הרגעים ששמרו עליו – החלומות הליליים על המשפחה, שהעניקו לו כוח לקום לבוקר נוסף.
קופרשטיין הזכיר את החברים שהיו עמו בשבי – אוהד בן עמי, אלקנה בוחבוט, מקסים הרקין, שגב כלפון ויוסף חיים אוחנה – ותיאר את הקשר העמוק והייחודי שנוצר ביניהם. "היינו אחד בשביל השני במצבים הכי קשים שיש", אמר. לדבריו, גם כשהמריבות על מזון החריפו, הן הסתיימו בלכידות וחיזוק הדדי.
1+ביחס למדינה ולשיח הציבורי הדגיש כי בחר לא לעסוק בכעסים. "לא היה לי זמן לזה. הייתי במקום הכי אפל שיש, ולא רציתי להוסיף עוד כעס", אמר, והוסיף שגם היום הוא מעדיף להביט קדימה. על ההפגנות והוויכוחים סביב עסקאות החטופים אמר כי אין לו עמדה מגובשת, "אני לא פוליטיקאי".
לקראת סיום חשף קופרשטיין יוזמה לסיוע למשפחתו – גיוס תרומות במטרה לרכוש בית קבע לאחר שנים של נדודים בין דירות. הוא סיפר על שירותו כלוחם בנח"ל ועל עבודה בשלוש משרות במקביל כדי לפרנס את הבית, גם בתקופת השירות הצבאי. בסיום השיחה נשא קופרשטיין קריאה להשבת החטופים שנותרו בעזה, ובפרט רן גואילי. "כעם וכמדינה אנחנו צריכים לעשות הכול – באמת הכול – כדי שהוא יחזור הביתה", אמר.
