accessibility-icon
share-icon
צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
רונן איציק
רונן איציק
60

כה טבת ה'תשפו (14.01.26)


בצד הלא נכון: למה מותר להרצוג ורבין מה שאסור ליאיר נתניהו?

מאז נודע על התפקדותו של יאיר נתניהו למרכז הליכוד, המערכת סוערת כאילו מדובר באסון לאומי, אך ההיסטוריה הישראלית מלאה בבנים ממשיכים שהתקבלו בחיבוק חם • מדוע אצל הרצוג, רבין ודיין המורשת נחשבת לשליחות, ואילו אצל נתניהו מימוש זכות דמוקרטית בסיסית הופך לפתע לפשע ולעילה לדאגה?


מאז נודע כי בנו של ראש הממשלה נרשם כחבר במרכז הליכוד, שוב נדלקו כל האורות האדומים והכותרות זעקו כאילו מדובר ברעידת אדמה פוליטית. יאיר נתניהו, אדם שמעולם לא עמד לבחירה ציבורית, העז בסך הכל לממש זכות דמוקרטית בסיסית ולהצטרף למפלגת השלטון, אך בבת אחת נדמה שישראל נכנסה למצב חירום תקשורתי.

הפרשנים מתחרים בהגדרות דרמטיות כאילו מועמד לנשיאות ארה"ב נחת בתל אביב, וכל פעולה פשוטה הופכת לחשד פלילי ולעלבון מוסרי רק בגלל השם "נתניהו". תופעת "הילדים של" איננה חדשה בפוליטיקה הישראלית, ששזורה בבני דור שני ושלישי, אך איש מעולם לא ראה בכך עילה לדאגה לאומית כפי שקורה כעת.

כדי להבין את עומק הצביעות, בואו ניזכר לרגע באחרים. יצחק (בוז’י) הרצוג נכנס לחיים הציבוריים כמעט באותה טבעיות שבה נושמים אוויר בירושלים של האליטות הישנות; איש לא הטיח בו טענות על נפוטיזם, וכשנבחר לנשיא התקשורת מיהרה לחבק את הסמל להמשכיות ציונית.

maximize-image
images-count2+
נשיא המדינה יצחק הרצוג | צילום: חיים צח, לע"מ

גם דליה רבין נכנסה לכנסת והוזכרה כיורשת ראויה לאביה, וסביבה נרקם נרטיב של שליחות משפחתית ללא תהיות על "עזרת השם". בדומה להן, יעל דיין נכנסה לחיים הציבוריים כנציגה של רצף תורשתי מבית טוב, כשהיא מביאה איתה תרבות ופוליטיקה של "ערכים נצחיים", מבלי שאיש יערער על הלגיטימציה שלה או יראה בכך טעם לפגם.

לעומתם, כשיאיר נתניהו, אדם פרטי שלא מונה לשר או לחבר כנסת, נכנס למוסד מפלגתי פנימי, זה הופך לפתע לפרשה המלווה בגלי צקצוקים וכותרות על "הכנה להורשת שלטון". הדיסוננס הזה אינו חדש; גם אורלי לוי חוותה לגלוג כשהתקרבה לימין, בעוד בני בגין, עומר בר-לב ויאיר לפיד נכנסו לפוליטיקה מבלי שאיש הרים גבה.

maximize-image
images-count2+
יו"ר מפלגת יש עתיד, יאיר לפיד | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

למעשה, במקרים שלהם, הייחוס המשפחתי נחשב ליתרון מובהק ולאטרקטיביות פוליטית. זכותו של יאיר לבחור להיות חלק ממפלגה אינה פחותה מזו של בן או בת לכל משפחה פוליטית אחרת, גם אם אינו מדבר ברוך רדיופוני או נחשב למתוחכם דיפלומטית.

בסופו של דבר, הסערה סביב יאיר נתניהו אינה אירוע פוליטי מהותי אלא סוציולוגי. עצם העובדה ששמו מעורר רעש כזה נובעת מהדימוי של אביו ומכך שהוא נתפס כסמל להמשך השושלת ש"שנואה על המדיה". אפשר להתווכח על סגנונו או כישוריו, אבל ציבור שמקבל באהדה את בניהם של רבין והרצוג אך נבהל כשהדבר נוגע לנתניהו, אינו בוחן תופעה אובייקטיבית אלא משקף פער תרבותי עמוק. זהו אינו ויכוח פוליטי רגיל, אלא מאבק על הגדרת הגבולות של מי רשאי להיחשב "חלק מהציבור הלגיטימי" בישראל ומי מסומן מראש כמחוץ למחנה.

רונן איציק

רונן איציק

אל"מ במיל' ומנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, מפקד חטיבת שריון לשעבר.

עקבו אחרינו גם ב-Google News