בעקבות המקרה הטראגי בירושלים בשבוע שעבר, שבו נדרס למוות נער בן 14 לאחר אירוע אלים, צפים ועולים מחדש קולות המצוקה מהשטח. הורים, ילדים ונוסעים מתארים בשיחות פרטיות וברשתות החברתיות מציאות יומיומית של פחד: הצקות, איומים ואווירה אלימה בנסיעות השגרתיות.
זוהי מכה רחבה החוצה את כלל אמצעי התחבורה, רכבות, רכבות קלות ומטרוניות. המרחב הציבורי הפך לזירה שבה הגבולות היטשטשו, הסמכות התערערה, והביטחון האישי של הנוסעים, ובפרט של חסרי הישע שבהם, נשחק עד דק. כל מי שנוסע כיום במוקדים המרכזיים בארץ מבין היטב: הנסיעה בתחבורה הציבורית הפכה למבחן יומיומי של משילות.
2+המציאות הזו מורכבת משני וקטורים של אלימות המזינים זה את זה. מצד אחד, אלימות מצד בני נוער כלפי צוותי התחבורה, הכוללת קללות והשחתה; ומצד שני התעמרות מצד נהגים כלפי נוסעים, בדגש מדאיג על ילדים ונוער.
בירושלים ובקווים עירוניים נוספים מצטברות עדויות רבות על נהגים, חלקם מהמגזר הערבי, המתנהלים בכוחנות: צעקות, איומים, סילוק ילדים באמצע הדרך ואף אלימות פיזית. לא מדובר ב"עשבים שוטים", אלא בדפוס חוזר המוכר למערכת אך מטופל ברפיון. כאשר תלונות אינן מובילות לסנקציות מידיות והנהגים אינם מורחקים, המסר המחלחל לשטח הוא של חולשה והפקרות, מה שרק מלבה את האש ויוצר מעגל אלימות אינסופי שבו הילדים הם הנפגעים העיקריים.
הדיונים החוזרים בכנסת בנושא אינם מקריים, והנתונים שהוצגו שם על עשרות אירועי אלימות שבועיים מדברים בעד עצמם. אומנם משרד התחבורה מכיר בבעיה, מקדם לחצני מצוקה ומקים יחידות אבטחה, אך הכרה בבעיה איננה פתרון. בפועל, הורים המתלוננים על נהג מתעלל נתקלים במערכת בירוקרטית מתישה, ב"בדיקות פנימיות" ובחוסר שקיפות.
2+מעבר לכשל השירותי, קיים כאן סיכון ביטחוני ממשי: נהג אוטובוס מחזיק בידיו כלי כבד ושולט במרחב אזרחי רגיש. במציאות הביטחונית שלנו, אובדן עשתונות או התנהלות בריונית מצד נהג שאינו עובר סינון ובקרה קפדניים, עלולים להפוך בן רגע מסכסוך מקומי לאירוע רב-נפגעים. הקו בין אלימות מילולית לסכנת חיים הוא דק מאוד, ולעיתים נחצה במהירות.
האחריות לשינוי המצב מוטלת באופן בלעדי על משרד התחבורה והעומדת בראשו. הפתרון אינו יכול לחכות לוועדה הבאה; נדרשת מדיניות של אפס סובלנות כאן ועכשיו. זה מחייב התקנת מצלמות אבטחה פעילות, לחצני מצוקה המחוברים למוקד מבצעי, יחידות אכיפה במוקדים מועדים, והכי חשוב – סמכות להשעיה מיידית של נהגים אלימים והרחקת נוסעים מתפרעים.
תחבורה ציבורית היא סמל לריבונות; אם אין דין ואין דיין באוטובוס, אין חוק במרחב הציבורי כולו. חברה המגלה סלחנות לאלימות, בין אם מצד נערים ובין אם מצד בעלי סמכות, מגדלת דור חסר גבולות. הגיע הזמן להחזיר את היד להגה, כי כרגע, האמת הפשוטה היא שאיבדנו שליטה.
