בשבועות האחרונים פרסמנו על ניסיונות של בצלאל סמוטריץ' להנחית מועמד חיצוני לרשימת הציונות הדתית. זה התחיל עם צביקה מור, המשיך עם הפרסום שלנו על כך שעופר וינטר קיבל הצעה מרחיקת לכת לעמוד בראשות המפלגה ואתמול פרסמנו לראשונה שגם אלון דוידי ראש עיריית שדרות קיבל הצעה דומה שאומנם נותנת לו את ראשות המפלגה, אך משאירה את התיק הבכיר בממשלה אצל סמוטריץ.
ונשאלת השאלה מה עומד מאחורי המהלך של סמוטריץ'? בסוף הכול מתכנס לשאלת הכוח בתוך גוש הימין, ולא פחות מכך לשאלת האחריות שמוביליו לוקחים על עצמם ערב בחירות.
2+בנימין נתניהו לא יאפשר מצב שבו קולות ימין ילכו לאיבוד. אם בצלאל סמוטריץ ימשיך לדשדש בסקרים סביב אחוז החסימה, ראש הממשלה יפעיל לחץ ברור וחד משמעי לאיחוד עם איתמר בן גביר. זה לא יהיה מהלך של רצון טוב, אלא של הכרח פוליטי. מבחינת נתניהו, כל מנדט שנשרף מחוץ לכנסת הוא איום ישיר על יכולת הקמת ממשלת ימין.
אלא שאיחוד כזה אינו סימטרי. בן גביר מגיע לעמדה חזקה משמעותית יותר. בסיס מצביעים מגובש, נראות ציבורית גבוהה ומומנטום פוליטי. הוא יכול להסכים לאיחוד, אך אין שום סיבה שיוותר על עמדות מפתח. לא מספר שתיים ברשימה, ובוודאי לא תיק בכיר בממשלה הבאה. במגרש הזה, סמוטריץ' הוא הצד החלש.
2+מכאן נובע המהלך שסמוטריץ' מנסה לקדם. לא איחוד, אלא החלפת פרונט. ניסיון להצניח דמות שתוכל לפנות לציבור רחב יותר בציונות הדתית, להחזיר קולות שזלגו, ולמתן את התדמית הפוליטית, תוך שמירה על מוקדי הכוח האמיתיים אצלו. תיק בכיר בממשלה, שליטה במפלגה, והשפעה על קבלת ההחלטות.
זה אינו מהלך חדש. סמוטריץ' כבר עשה זאת בעבר עם הרב רפי פרץ. דמות חיצונית בראשות המפלגה, וסמוטריץ' מאחורי הקלעים. בפועל, מי שמנהל את העניינים הוא מי שמכיר את המנגנון, שולט ברשימה ומחזיק בקשרים הפוליטיים. הצנחת מועמד חיצוני מאפשרת תמרון פנימי נוח, ולעיתים גם ניהול שקט של מוקדי הכוח.
