ישנם רגעים בדמוקרטיה שבהם אזרח מן השורה עוצר ושואל את עצמו שאלה פשוטה: מי באמת מנהל כאן את המדינה? הממשלה שנבחרה בקלפי, הכנסת שנבחרה בידי הציבור, או שמא פקידות בכירה ובלתי נבחרת שמצאה דרך לעקוף את כללי המשחק הדמוקרטיים ולשלוט בפועל?
התנהלותה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, מספקת לצערנו תשובה מטרידה. מצד אחד, ממשלה נבחרת מקבלת החלטות ומגלה שהיועמ"שית מסרבת ליישמן, מעכבת, מפרשת מחדש או פשוט מתעלמת. מצד שני, גם כאשר בג"ץ עצמו קובע כי עליה להגיש תגובה, למסור מידע או לפעול, היא דוחה, מושכת זמן ומעמידה את בית המשפט העליון במצב מביך שבו החלטותיו אינן נאכפות בפועל.
3+הזלזול במערכות השלטון בא לידי ביטוי מובהק בפרשת הרוגלות, שבה קבע בג"ץ כי על היועמ"שית להגיש את עמדתה. לא פעם אחת ולא פעמיים, אלא עשרים ושלוש דחיות נרשמו; עשרים ושלוש פעמים שבהן בקשת בית המשפט הוזזה ונמרחה בלי סנקציה ובלי ביקורת אפקטיבית.
איש אינו שואל בקול רם כיצד ייתכן שאדם אחד, שאינו נבחר ציבור, מרשה לעצמו לזלזל כך בממשלה ובבית המשפט העליון. התמונה מחמירה כאשר בוחנים את הסירוב המתמשך לדרישת בג"ץ לקבל את יומן הפגישות שלה בפרשת חקירת הפצ"רית – דרישה בסיסית לשקיפות שנענית בגרירת רגליים, ומוכיחה כי שקיפות היא ערך חשוב בעיני המערכת רק כאשר היא נדרשת מאחרים.
3+כאן מתגלה התמונה הרחבה והמדאיגה באמת, שעליה הוזהר הציבור במשך שנים: מצב שבו הפקידות הבכירה אינה רואה עצמה כדרג משרת, אלא כדרג שולט. פקידים שאיש לא בחר, שמונו בידי ועדות סגורות, החלו להאמין שהם הריבון האמיתי; הממשלה מתחלפת והם נשארים, הכנסת מחוקקת והם מסרסים, הציבור מצביע והם מפרשים מחדש את רצונו.
זהו הרגע שבו הפתגם הישן מתממש לנגד עינינו והגולם קם על יוצרו. כאשר יועמ"שית מסרבת ליישם החלטות ממשלה ואינה מצייתת להחלטות בג"ץ, אין זה עוד ויכוח משפטי אלא בעיה משטרית ופגיעה ישירה בעיקרון יסוד בדמוקרטיה – שלטון העם באמצעות נבחריו.
הבעיה מחריפה כאשר מתברר שהמערכת סגורה הרמטית: הממשלה שהיא הריבון לא יכולה לפטר, הכנסת אינה יכולה להזיז, בג"ץ מהסס להתעמת, והפקידות מגינה על עצמה ומייצרת מצב שבו אין דין ואין דיין. התוצאה ברורה לכל אזרח – מדינה תקועה, ממשלה משותקת, כנסת חסומה ורפורמות שנבלמות.
3+הציבור, שמשלם מיסים, משרת בצבא ושולח ילדים למערכת חינוך מקרטעת, רואה איך המדינה מנוהלת בפועל בידי קבוצה מצומצמת שאינה נושאת באחריות ציבורית ואינה עומדת למבחן הבוחר. זוהי מציאות שבה החלטות אינן מיושמות והאזרח נותר חסר אונים מול מנגנון אטום.
חשוב להבהיר כי אין זו קריאה לאנרכיה או לביטול מערכת המשפט, אלא קריאה להשבת האיזון. בדמוקרטיה בריאה יועץ משפטי מייעץ ולא קובע, פקידות מקצועית משרתת ולא מחליטה במקום נבחרי הציבור, ובית משפט פוסק והחלטותיו מקוימות ולא נגררות עד אינסוף.
המשך המצב הנוכחי הוא לא רק עיוות של השיטה אלא סכנה ממשית לאמון הציבור. ביום שבו האזרח מבין שהצבעתו אינה משנה, שהחלטות ממשלה אינן נאכפות ושפקידים בלתי נבחרים הם בעלי המילה האחרונה, הדמוקרטיה מתחילה להיסדק מבפנים, והסדקים הללו כבר כאן.
בסופו של יום, השאלה איננה רק משפטית אלא מוסרית וציבורית: האם מי שניתנה לו סמכות לשרת את הציבור רשאי להפוך אותה לכלי שלטון עצמאי? חז"ל כבר הזהירו: "כל שררה שאין עמה אחריות, סופה שתתפורר", וברוח דומה נאמר במקרא "וְלֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" – תזכורת שמי שמופקד על החוק מחויב לו יותר מכולם.
כאשר הסמכות מתנתקת מהאחריות ומהריבון, מתקיימת האזהרה: "וַיְהִי כְּשֶׁיָּרִים הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ מֵעַל עַמּוֹ, סוֹפוֹ שֶׁהָעָם יֵלֵךְ בְּלֹא מוֹרֶה דָּרֶךְ". דמוקרטיה בלי ריבון מתפקד איננה דמוקרטיה, אלא שלטון פקידים המדברים כביכול בשם החוק, במקום שלטון העם על פי רצונו.
