היום מלאה שנה לפטירתו של השחקן האהוב והיקר, זאב רווח ע"ה, בדיוק כשארצנו רוחשת כמרקחה סביב סוגיות ליבה, בעיקר בנושאי משפט אך לא רק. מי שפוגש את העם בשטח נוכח לדעת כי עומק המחלוקות וגובה הלהבות אינם "כצעקתה" באמצעי התקשורת, וכי המכנה המשותף גדול מן המפריד. השוליים ופורעי החוק אינם רחבים מספיק כדי להצר את דרכו של מרבית הציבור, הצועד בנתיב הבטוח של סובלנות ואהבת ישראל.
מי שהיטיב לייצג דרך זו של אחדות וקירוב לבבות היה השחקן זאב רווח, שבכישרונו התיאטרלי והקומי הנדיר גילם דמויות שחקוקות בלב התודעה הישראלית. הוא ספג קיתונות של ביקורת על ה"נלעגות" של חלק מהדמויות, אך בערוב ימיו התנצל אם מישהו חש פגיעה, תוך שהוא מדגיש שזו הייתה דרכו להביע מחאה חברתית שורשית. הרבי שליט"א מלך המשיח מלמד אותנו כי "כאשר כואב צועקים", וזעקתו של רווח נשמעה היטב.
הזעקה הוצגה על מסכי הקולנוע ובמת התיאטרון, ומבעד לקולות הצחוק המתגלגל של הקהל, ניתן היה לשמוע את המסר מהדהד: עלינו להיות קשובים לזעקת החלש כלכלית וחברתית. זאביק נלחם על זכותו של המודר ממוקדי הכוח שתוכר הלגיטימיות שלו כבעל דעה, וכפי שאמר בראיון לרוני קובן: האיש הזחוח עם המשקה היוקרתי במרתף, לא יבין לעולם את חולשתו של האיש הנלחם על שכר המינימום.
2+בחייו האישיים שימש זאביק דוגמה חיה; כמי שהתפרנס ביושר הודות לכישרון המופלא שהעניק לו הקב"ה, יכול היה לאפשר לעצמו מגורים במגדל יוקרה, אך בחר אחרת. הוא התגורר בבית פשוט ברמת גן, בקומה רביעית, בעיצוב מרוקאי האהוב על ליבו, ופתח את דלתו ואת נשמתו לכל דכפין. לפני שנה, בעקבות השתתפותי בלוויה ובניחום האבלים בביתו, כתבתי דברים לזכרו שאשתף כעת.
אני משתף את הדברים כדי שכולנו נוכל לקיים את צוואתו להרבות באהבה ואחדות, לומר "כן" לחילוקי הדעות אך "לא" נחרץ לחילוק בלבבות. בביקורי בבית משפחת רווח בשבעה, פגשתי משפחה שורשית, אהובה ומחבקת בדיוק כפי שזכרתי את זאביק, וביקשתי את הזכות לומר כמה דברים לזכרו. סיפרתי להם על החוויה שלי מלפני 33 שנים, כסטודנט צעיר ב"בית צבי".
זאב רווח הוא בוגר המחזור הראשון של "בית צבי", וכאשר נודע לי שהוא גר בסמוך, אזרתי אומץ באחת ההפסקות וצעדתי לכיוון ביתו. מעולם לא סבלתי מפחד במה, אבל ברגע שזאביק פתח את הדלת, כמעט התעלפתי מהתרגשות כשמול עיניי נעמד גיבור ילדותי. האיש שהצחיק, ריגש והפעים אומה שלמה בכישרון בלתי נתפס, זיהה את ההתרגשות שאחזה בי והכניס אותי מיד פנימה.
במבט מחבק הוא הרעיף עליי עידוד רב, כמי שידע היטב את הלך נפשו של בחור צעיר שרוצה להגשים את חלומו בעולם המשחק. בבוקר יום ראשון של הלוויה, יצרתי קשר עם חברי לספסל הלימודים, השחקן נתן (נתי) רביץ, שזכה לשחק עם זאביק בסרט "פעמיים בוסקילה". נתן שלח לי את פרטי הלוויה וקישור לראיון שהעניק באותו הבוקר, בו סיפר על אישיותו המיוחדת של זאביק.
נתן חתם את הריאיון ב"צוואתו החברתית" של המנוח: שישכון שלום בתוכנו, כי אם יש דבר שכאב לזאביק עד עמקי נפשו, זה הקרע בתוך העם. סיפרתי למשפחה את דבריו המרגשים של נתן ושזרתי בהם דברי תורה: יעקב אבינו מבקש מהקב"ה "הצילני נא מיד אחי, מיד עשו". המפרשים שואלים מדוע הכפילות, הרי ברור שעשו הוא אחיו, ומשיבים כי יעקב ביקש להינצל משני דברים שונים.
2+באמרו "מיד עשו" ביקש יעקב להינצל משנאת אומות העולם, ובאמרו "מיד אחי" ביקש להינצל משנאת אחים – וזו בדיוק הייתה צוואתו של זאביק. חתמתי את דבריי בציטוט אהוב מאחד מסרטיו, בו גילם תאומים, ויקטור ומישל. בסיום דיאלוג ביניהם אומר מישל לעצמו משפט שהפך לנכס צאן ברזל: "מה לא עושים בשביל אח? ועוד כזה בלטה".
הצלחתי לגרום לשומעים בשבעה לצחוק, אך מיד ניגשתי ללקח הרציני העולה מן הדברים, או בלשון החסידות "ההוראה בעבודת ה'". גם אם אח שלי נתפס בעיניי כ"בלטה" או "בול עץ", הוא קודם כל ולפני הכל אח שלי, ובשביל אח עושים הכל. בואו נקיים את צוואתו של זאביק: נאהב איש את רעהו, נמשיך להתווכח אך נשמור על הכבוד והאהבה.
בדרך זו נזכה לקיים את הייעוד "באהבת ישראל נביא את הגואל", ונזכה לתחיית המתים כשזאביק האהוב בתוכם. ואתם יודעים מה? לשאלה המפורסמת מי הם עשרת הצדיקים שבעודם בחייהם הובטח להם שייכנסו לגן עדן, יש כעת תשובה עדכנית: לא מדובר רק בעשרה, זאביק הוא האחד עשר. אוהב אותך זאב נחום רווח, שלך תמיד, אלון עמר.
