"בגיל חמישים היה לי משבר, ממש נשברתי. אמרתי לפסיכולוגית: 'אני מרגישה בלי שורשים. אני כאילו אין לי קשר לשום דבר. לא לעבודה, לא לאנשים. אני מרגישה ממש אבודה'. רציתי למות, באמת. לא הייתה לי שום סיבה לחיות".
במילים הכואבות הללו פתחה הודיה מינקה את הריאיון המיוחד ל-C14. אבל כשמסתכלים עליה היום, עומדת בתוך הנוף הקסום של גבעת מעוז אסתר, קשה לדמיין את האישה האבודה ההיא מהמבורג. בגיל 69, כשהיא מוקפת בגרעין נערות ובמשפחות צעירות, הודיה היא ככל הנראה האישה המבוגרת ביותר בגבעות – והיא סוף סוף מרגישה בבית.
4+ילדות של שתיקה והתבוללות
סיפורה של הודיה מתחיל הרחק מכאן, בגרמניה הקרה. היא גדלה בבית של "התבוללות מאה אחוז", כהגדרתה. את העובדה שהיא יהודייה, הסתירו ממנה הוריה בקנאות. "אמא וסבתא שרדו את השואה בנס", היא משחזרת. "כשנולדתי, הן החליטו שעדיף שלא אדע שאני יהודייה. שלא יהיה לי כאב, שלא יהיה לי קשה".
אבל הנשמה, מסתבר, ידעה. במשך חמישה עשורים הודיה נדדה. החליפה עבודות, דירות, בני זוג, מחפשת נואשות אחר משמעות חמקמקה. "הייתי אדם בלי שורשים", היא אומרת. "על השואה לא דיברו, זה היה אסור. וכשיש כאב שלא מדברים עליו, פשוט עוברים להסחת דעת אחרת".
4+נקודת המפנה בחייה הגיעה על ספת הפסיכולוג. במהלך דמיון מודרך, נתבקשה הודיה למצוא "אוצר באדמה". מה שקרה שם, שינה את חייה לנצח: "פתחתי את הקופסה הדמיונית ומצאתי בפנים מגן דוד קטן שסבתא שלי נתנה לי כשהייתי ילדה וממש שכחתי ממנו. ברגע שראיתי את המגן דוד, עלה המון אור. זה היה שחרור", היא מספרת בגרון חנוק.
בגיל 50, הודיה הבינה את ייעודה. היא החלה לחקור את יהדותה, למרות הזרות שחשה: "חשבתי שיהדות זה רק דת, כמו קתולים", ולבסוף עלתה לישראל. הרגע שבו נחתה בנתב"ג מעט אחרי ראש השנה וראתה המוני טסים שחזרו מאומן בלובי, היה הרגע שבו נפלה על ברכיה ובכתה: "אני בבית. זה היה שחרור. ה' פתח לי שער חדש לדרך חדשה ומהיום הראשון בארץ ישראל רק טוב לי ברוך השם".
4+לא עוד "הרווקה המסכנה"
אלא שהדרך לבית האמיתי הייתה מפותלת. במשך שנים, כשטיילה בין יישובים מבוססים ביהודה ושומרון, הרגישה הודיה שהיא מתויגת כ"חריגה". כרווקה מבוגרת שמעולם לא הקימה משפחה, היא נתקלה במבטים מרחמים. "במקומות אחרים הסתכלו עליי כעל 'המסכנה הזאת שצריך למצוא לה שידוך דחוף', חשבו שאני סובלת", היא משתפת בכנות, "אבל אני לא סובלת".
דווקא במעוז אסתר, המקום שנחשב בעיני רבים ל"קיצוני", היא מצאה קבלה מוחלטת. החבר'ה הצעירים, דור הנכדים שלה, לא ראו בה פרויקט שיקום אלא שותפה לדרך. "הם קיבלו אותי מההתחלה כאחת משלהם, בלי שאלות ובלי טענות. עבורם אני לא 'אישה לבד', אלא חלק מהמשפחה".
4+לא "מתיישבת", אלא "מתנחלת"
היום, כפנסיונרית, היא יכלה לבחור בדיור מוגן נוח או בדירה בירושלים. במקום זאת, היא בחרה בחיי חלוציות במעוז אסתר. עבור הודיה, ההבדל בין "יישוב" ל"התנחלות" הוא תהומי. "התנחלות באה מהמילה נחל", היא מסבירה בעיניים בורקות. "נחל זורם, מחפש מקום, עוקף מכשולים ומתקדם. התיישבות זה לשבת. אני פה, אני יושבת, אני לא קמה, צריך אספלט ורמזור. אני מפחדת שנהפוך לבורגנים".
היא גרה לבד, רווקה בין משפחות, אבל לא מרגישה בדידות. היא שותלת בגינה, מבשלת לאנשי החוות הסמוכות ועוזרת בתחזוקת בית הכנסת בגבעה. כשהיא נשאלת איך זה להיות אישה בת כמעט 70 במקום כזה, היא מחייכת: "הישראלים אמרו לי שאני עדינה מדי, שזה קשה. אבל מהיום הראשון שלי פה היה לי רק טוב. כאן, על האדמה הזאת, אני רואה גאולה באופן אישי, אך עוד יותר באופן כללי. עם ישראל חוזר לאדמה ולמהות שלו".
