אביה, תושבת דימונה, ידעה בדיוק איך היא רוצה שהלידה השנייה שלה תיראה. אחרי חוויה חיובית בלידה הראשונה בהדסה עין כרם, היא לא נתנה למרחק הגיאוגרפי להרתיע אותה. כשהחלו הצירים והמים ירדו, היא ובעלה העלו את בנם הבכור, פעוט בן שנה ושלושה חודשים לרכב, ויצאו למסע הארוך צפונה.
הדרך לא הייתה פשוטה. במושב האחורי בכה הפעוט, במושב הקדמי אביה כבר הייתה בעיצומם של צירים חזקים, ועל ההגה ניסה בעלה לשמור על קור רוח. "דווקא הוא, שבדרך כלל נוטה להילחץ, הפגין הפעם עוצמה" היא משחזרת. "הוא הרגיע את הילד, הרגיע אותי ופשוט נסע".
ככל שהקילומטרים עברו, המציאות החלה להכתיב קצב אחר. באזור בית שמש כבר היה ברור: לירושלים הם לא יגיעו בזמן. הבעל הציע לעצור בבית חולים קרוב בדרך, אבל אביה, בנחישות של יולדת, סירבה לשנות את היעד.
1+השלב הפעיל של הלידה לא השאיר מקום לוויכוחים. בני הזוג, יחד עם אביה של היולדת שהצטרף בנסיעה ברכב נפרד, נאלצו לעצור בצד הכביש, סמוך לתחנת כיבוי האש "נס הרים". אביה עברה לרכב של אבא שלה, ותוך דקות ספורות המכונית הפכה לחדר לידה מאולתר.
למקום הוזעקו צוותי מד"א וכיבוי אש. את הלידה ניהלה פראמדיקית צעירה בת 20 בלבד. "הזמנו את כל מי שהיה קרוב", מספרת אביה בחיוך. "הפראמדיקית הייתה מדהימה, היא פשוט אמרה לי לסמוך עליה ושהכל יהיה בסדר". תוך עשר דקות, התינוקת מיה כבר הייתה בחוץ.
1+רק לאחר שהרוחות נרגעו והתינוקת נולדה בשלום, פונו האם והבת באמבולנס ליעד המקורי – בית החולים עין כרם. שם, אחרי הדרמה בשולי הדרך, הן סוף סוף זכו למנוחה ולטיפול הרפואי שחיכו לו. אביה מודה שלמרות שהתוכנית המקורית השתבשה לחלוטין, התוצאה היא בדיוק מה שקיוותה לו: "בסוף המעגל נסגר. הגעתי לאן שרציתי, גם אם הדרך הייתה שונה לגמרי מכל מה שדמיינתי".
