אינספור קולמוסים נשברו, מילים הושחתו ורעיונות התפיידו על פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלשתיני. ומה הם הדיו, המילים והזמן, לעומת הדם הרב שנשפך אל מול חומת המציאות הבצורה הניצבת כשובר גלים לרעיון המדינה הפלשתינית.
אפילו טבח השביעי באוקטובר ואימפריית הטרור בעזה מובילים אנשים למסקנה שמדינה פלשתינית היא הפתרון, היא הישועה. רעיונות לא הורגים, חלומות לא מתים, ומעין הסערה עוד תפציע יונה עם עלה של זית בפיה, וכאפייה ושרשרת חי נוצצת על צווארה.
5+בצל הסוגייה הזו, המהווה את נקודת המשען העיקרית בתפישה הפוליטית-חברתית בישראל, ישנה סוגייה מעניינת מאוד הנוגעת לגבי הנקודה השנייה בחשיבותה בעיצוב התפישה הציבורית בישראל – יוקר המחייה. הסוגייה המעניינת היא: איך דווקא האנשים הקוראים את המציאות המרסקת לקרקע בכוח המשיכה שלה את רעיון המדינה הפלשתינית בכל פעם מחדש, דווקא הם ההולכים שבי אחר רעיונות זרים שאינם מתאימים למציאות הישראלית בסוגיית יוקר המחייה.
כשם שרעיון שתי המדינות אולי מתאים לאזורים אחרים בעולם ולזירות חברתיות שונות מאשר זו הרוחשת בין הים למדבר, כך גם חלק מהתפישות הכלכליות הנאו-ליברליות המושלות היום בכיפה הכלכלית של ישראל מתאימות לאזורים אחרים בעולם ולא למציאות שלנו פה.
5+דוגמא בולטת היא הגישה הגורסת שייבוא ו'פתיחת השוק' יורידו את יוקר המחייה בישראל, או במילים אחרות מיקור החוץ לחקלאות הישראלית. ההטעיה הראשונה בגישה זו היא מכירת האשליה 'כל אחד יוכל להיות יבואן', כאילו ייבוא סחורה מעבר לים זו אופרציה פשוטה כמו קניות בסופר. בפועל מה שקורה פעם אחר פעם הוא שהיצע הנסמך על עשרות ומאות חקלאים המעבדים מאות ואלפי דונמים בכל רחבי הארץ מוחלפים בהיצע הנסמך על כמה משפחות בודדות מאזורי הביקוש הנדל"ני.
דוגמא בולטת מהשנים האחרונות היא הרפורמה בענף הבשר שהוביל השר כחלון ב-2016. הרפורמה שהרגה את ענף גידול הבשר בישראל התחילה עם מכסות ייבוא ל-16 יבואנים, הצטמצמה תוך ארבע שנים לארבעה יבואנים המושלים בענף ביד רמה ובזרוע נטויה. הבירוקרטיה והרגולציה הגוברות סביב ייבוא, מוצדקות ככל שיהיו, רק מרחיקות שחקנים קטנים וחדשים ומחזקות את מעמד החברות הגדולות.
5+דוגמא טרייה היא 'רפורמת השום' בתקופת ממשלת בנט-לפיד. המהלך חיסל את הענף על מחיר של 11-12 ש"ח לקילו שום. בשנה הראשונה המחיר באמת ירד. בשנה השנייה כשלא היה שחקן מקומי שיתחרה ושניתן לפקח עליו מטעמי איכות ותשומות המחיר התחיל לטפס. השנה כשלוש שנים לאחר הרפורמה המחיר כבר חצה את ה-30 ש"ח לקילו שום.
פעם סיפרו לנו שהעגבניות הן מוצר הביקוש מספר 1 בישראל ומיהרו לייבא מטורקיה, מהרשות ומעזה. בכל פעם מספרים לצרכן הישראלי שהוא יחסוך שקל במדף מפה וחצי שקל במדף משם, ושבסוף זה יצטבר לסכום אסטרונומי של 100 ש"ח טבין ותקילין למשפחה בשנה.
5+לבל יובן אחרת, חשוב לומר ולחדד שישראל מדינה קטנה החייבת ייבוא על מנת להתקיים ולפתח את רמת החיים של אזרחיה, אבל – לא לעשות זאת על חשבון החקלאות המקומית. כפי שההנחה שבלי התיישבות אין ריבונות תקפה ביו"ש, היא תקפה גם בגליל, גם בנגב, וגם בעמק יזרעאל או בשפלת יהודה.
הקולות הגוברים שאנו שומעים כעת על הצורך לתגבר את ביטחון הפנים הם תוצאה של ה'וואקום' שנוצר עקב צמצום הנוכחות הריבונית במרחב. נוכחות שהושתה על ידי חקלאים ובעליי מלאכות ועסקים סובבים שפשוט נכחדו בעקבות השינויים בחברה הישראלית.
5+את הביטחון ומימוש הריבונות שיוצרים אנשי השטח, צבא לא יוכל למלא, וגם אם כן זה יהיה בעלויות גבוהות פי כמה. זאת כאשר אותם חקלאים הם בכלל מקור הכנסה למדינה כעסקים משלמי מיסים. את מאה השקלים שהצרכן הישראלי אולי יחסוך בסופר הוא ישלם בריבית דריבית באספקטים אחרים הכרוכים בחיים בארץ הזו. זאת ללמדנו שהתוצרת המקומית היא לא הבעיה, אלא הפתרון.
הרפורמה אותה מקדם כעת משרד האוצר בענף החלב, רפורמה השואפת להוציא לייבוא חצי מיליארד ליטר חלב ובכך מסכנת מעל 300 רפתות ומעל רבע מיליון דונמים אותן הן מעבדות – מלמדת אותנו שיעור מאלף כיצד לקחי השטח של המלחמה לא הגיעו לחלונות הגבוהים של המדינה, וכיצד קבוצות רעיוניות יכולות להיות שבויות בחלומן ללא קשר למהלכי המציאות.
המדהים הוא שזו דווקא ממשלת ימין לאומית התיישבותית היודעת את משקל הברכה על תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה.
