יוסף חיים אוחנה, פדוי שבי ששב מעזה, התארח הערב (חמישי) בתוכניתו של עודד הרוש וסיפר בקול שקט אך מפוכח על הדרך הארוכה שעבר מאז אותו בוקר בשמחת תורה. לדבריו, החזרה לחיים אינה תהליך ליניארי. יש ימים של עשייה, משמעות וחיזוק, ולצידם ימים של בלבול, שאלות וחוסר ודאות. "אתה לא יודע איך תקום מחר בבוקר", הוא תיאר, והבהיר כי גם לאחר השחרור, הנפש עדיין נעה בין תחושת בית לבין זרות עמוקה.
אוחנה הדגיש כי הוא אינו מנסה "לחזור להיות מי שהיה לפני השבעה באוקטובר". לדבריו, זהות הבסיס לא נמחקה, אך החוויה שינתה אותו ואת האופן שבו הוא פוגש את העולם. תחושת הביטחון, כך אמר, אינה קשורה רק למקום פיזי אלא להרגלים, לאוטומטים של החיים, ואלו נפגעו. לצד זאת, הוא תיאר את החיבוק האנושי שמקיף אותו מאז שובו, חיבוק שמזכיר לו שאף על פי שההתמודדות אישית, הוא אינו לבד.
1+אוחנה חזר אל שעות הבוקר של השבעה באוקטובר, אז הגיע עם חברים למסיבה בדרום. לדבריו, האירוע היה מאורגן ומסודר, והאווירה הייתה רגילה לחלוטין עד שהחלו האזעקות. בתחילה, הוא סבר שמדובר באירוע שגרתי, כזה שיחלוף במהרה. גם כאשר המשטרה החלה לפזר את המשתתפים, לא היה ברור שמדובר בחדירה רחבת היקף של מחבלים.
כשהחלו להישמע קולות ירי, אוחנה וחברו, שניהם חובשים, רצו דווקא לכיוון האש במטרה לסייע. הם טיפלו בפצועה הראשונה שנתקלו בה, ניסו לארגן פינוי והתריעו בפני אזרחים להימלט מהכביש. רק כאשר נתקלו בכוח גדול של חמאס, הבינו את גודל האירוע. "זה הרגע שבו הפאזה השתנתה", הוא סיפר, לאחר שרכב סמוך אליו נפגע והוא עצמו הוטח מההדף.
1+בהמשך, מצא את עצמו מסתתר עם קבוצת צעירים בין השיחים, מחזיקים ידיים בשקט מוחלט. הם שמעו צעדים ושפה ערבית, והבינו שהאויב מתקרב. "זה רגע שאתה נפגש עם מחשבה שזה הסוף", תיאר. המחבלים פתחו באש מטווח אפס. סביבו כולם נרצחו, והוא נותר בחיים, אזוק ונגרר אל הכביש, כשמול עיניו מראות של הרס, כלי רכב שרופים וגופות.
אוחנה תיאר את הדרך לעזה ואת הקול הפנימי שליווה אותו. קול רגוע, לדבריו, שלא ניסה להילחם במציאות אלא לקבל אותה. "עד עכשיו היית חופשי", אמר לעצמו, "ומכאן החיים משתנים". הקול הזה, כך הסביר, לא ביטא תקווה אלא השלמה. הבנה שמעתה הוא נתון למציאות קשה וכואבת, שאין לו שליטה עליה, ושהדרך היחידה לשרוד בה היא להתרגל.
