הסערה סביב החולצות נגד המשטרה איננה אירוע שולי, ואינה ויכוח נקודתי על כדורגל או פסיקה משפטית, אלא סימפטום לכשל מוסרי עמוק שחוצה ימין ושמאל. זהו כשל המעיד על אובדן היכולת להציב גבולות, ושנמדד בשאלה מה אנו מרשים לעצמנו בשם המאבק.
ברצועת עזה נותר חטוף חלל ישראלי אחד, רן גואילי הי"ד, לוחם יס"מ שנפל ונחטף ב-7 באוקטובר. על רקע זה, דבריה של אמו, טליק גואילי, אינם פוליטיקה אלא זעקה מוסרית. בקשתה שלא להפוך את הגוף שבו שירת בנה ואת הסמל עליו נפל לכלי ניגוח, היא בקשה אנושית בסיסית שלא להשתמש בשכול ובכאב כאביזר במאבק פוליטי.
2+אך הפגיעה אינה מסתכמת במשפחה אחת; היא נעשית בשם כל השוטרים שהפכו לשק חבטות ציבורי. אותו קו שנחצה מול משפחת גואילי נחצה גם מול לוחמים פצועים ואזרחים ששילמו את מחיר הביטחון, וכעת מצטמצמים לסמלים כחלק מוויכוח על דמוקרטיה או מחאה.
הכשל הזה לא נולד מצעקה קיצונית אחת, אלא מהנהון שקט ומהמשכה בשגרת החיים מול תופעות שהיו אמורות לזעזע אותנו. אמרנו לעצמנו ש"זה מורכב" או ש"זה פוליטי", ובחירות אלו, הלא-דרמטיות לכאורה, הן שהביאו למצב שבו גם קודש הקודשים אינו מוגן עוד, והכאב האנושי הופך לרעש רקע.
2+ההידרדרות העמיקה בחסות המערכות שהיו אמורות לשמש כבלם. בג"ץ בחר לבחון את הסוגיה דרך פריזמה צרה של חופש הביטוי, תוך התעלמות מהפגיעה בלגיטימציה של גוף ביטחוני שלם, ובכך שידר מסר מסוכן שלפיו הכל מותר כל עוד הוא חוקי.
במקביל, הזירה הפוליטית והתקשורתית כשלה גם היא: במקום להציב גבול ברור, נבחרי ציבור סיפקו תגובות מפוזיציה או שתקו, והתקשורת בחרה למסגר את האירוע כ"סערה" המייצרת רייטינג במקום לעסוק במשמעות העמוקה של השפלת שוטרים. השיח איבד את ההבחנה הבסיסית: גם אם הדבר מותר משפטית, הוא אינו ראוי מוסרית.
2+חשוב לחדד את האבסורד שנוצר: יציאה נגד גוף ממלכתי חיוני כמו המשטרה רק בשל אי-הסכמה עם השר העומד בראשה, מעידה על אובדן עשתונות מוחלט. ביקורת על איתמר בן גביר איננה רישיון לדרוך על שוטרים, ואותם אנשים שמקללים בהפגנות הם אלו שנתפלל לבואם בעת צרה.
המשפט המסוכן "צריך לשבור את הכלים", שנשמע מימין ומשמאל, אינו אסטרטגיה אלא הודאה בכישלון חינוכי ואזרחי. חברה שמנרמלת את שבירת הכלים מוותרת על עצמה, שכן ההבנה שאין לפנות לפוליטיקאים או לרשתות בזמן מצוקה אלא למשטרה, אמורה להיות ברורה לכולם.
בסופו של דבר, זו אינה רק שאלה פוליטית אלא סוגיה חינוכית הנוגעת לעתיד ילדינו. הם אינם מחכים ל"יום שאחרי", אלא לומדים כבר עכשיו כיצד מבוגרים שוברים כלים ומסבירים ש"אין ברירה".
זהו שיעור אזרחות שלילי הנלמד בבית וביציעים. חברה שמרגילה את עצמה לא להציב גבולות, לא תוכל לדרוש מילדיה להיות טובים יותר. אם לא נדע למתוח קו ברור סביב כבודם של חטופים, שוטרים ומשפחות שכולות, נהפוך לחברה המאמינה שיש רק מחנות ואין ערכים וזה יהיה ההרס הקשה ביותר שנצטרך לשקם.
