בית המשפט העליון דחה אתמול (ראשון) את העתירות נגד מינויו של האלוף דוד זיני, לראשות השב"כ. ההחלטה התקבלה ברוב קולות של המשנה לנשיא נועם סולברג, בהסכמת השופט דוד מינץ, נגד דעתו החולקת של השופט יצחק עמית. מי שיצלול אל נבכי פסק הדין שפורסם אתמול בעניין מינויו של זיני, עלול לטעות ולחשוב שהוא קורא פרוטוקול של ועדת איתור ולא הכרעה שיפוטית.
קודם כל, אין מדינה דמוקרטית בעולם שבה נבחנת "סבירותו" של מינוי, קל וחומר מינוי של ראש ארגון ביטחוני חשאי. רק בישראל ניתן להנפיק פסק דין ארוך העוסק בשאלה כזו. עצם הדיון המשפטי בסוגיה מעיד עד כמה התרחק בית המשפט העליון מהנורמות המקובלות בדמוקרטיות מתפקדות.

בנוסף, יצחק עמית, כהרגלו, מתייצב כגורם הקיצוני ביותר בבית המשפט העליון. הוא סבר שיש להוציא צו על תנאי, קבע כי ההסכמות באשר לסמכות ראש הממשלה למנות את ראש השב"כ לא קיבלו תוקף של פסק דין, וקבע כי ועדת גרוניס שגתה כאשר הניחה שאין מקום לבחון את טוהר המידות של הממנה, ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא אף קינח באזהרה פומבית כלפי זיני, לפעול "בממלכתיות". מעניין שעמדה דומה לא נשמעה בעבר כלפי ראשי שב"כ אחרים, שפעלו בפועל לא פעם כזרוע פוליטית של ההגמוניה הישנה של ישראל, ולא גילו כל ממלכתיות.
איני סבור שיש לכנות את פסקי הדין של השופטים נעם סולברג ודוד מינץ "שמרניים". שופט שמרני, או שופט דמוקרטי, היה דוחה על הסף עתירות מסוג זה. העיסוק הנוקדני בפרטים כגון אופן הראיון שערך נתניהו לזיני, או השאלה האם זיני קיבל אישור מהרמטכ"ל, היה נתפס בארצות הברית כעיסוק הזוי לחלוטין.

קשה לדמיין מצב שבו מערכת המשפט האמריקאית הייתה מתערבת כך במינויים שמבצע נשיא נבחר. בארצות הברית הביקורת על מינויים היא פוליטית-פרלמנטרית, באמצעות הקונגרס, ולא שיפוטית. לפיכך, נכון יותר לומר כי עמית הוא שופט היפר-אקטיביסטי, ואילו סולברג ומינץ הם שופטים פחות אקטיביסטים ממנו, אך לא שופטים שמרניים במובנו העמוק של המושג.
עמית הוא שופט נטול גבולות. שופט החסר סנטימנט דמוקרטי בסיסי. הוא נכון להתערב גם במינוי ראש השב"כ, תוך המשך ביסוסה של הדוקטרינה האנטי-דמוקרטית של "הפקיד כמנהיג". כך מתעצבת תפיסה שלפיה הדרג המקצועי-משפטי גובר על הדרג הנבחר. עמית יירשם בספרי ההיסטוריה כ"נשיא" שבתקופתו קרס אמון הציבור בבית המשפט העליון, לא בשל מתקפה חיצונית, אלא כתוצאה ישירה מהתנהלות פנימית חסרת ריסון.
