אתמול (מוצאי שבת) בתוכנית הפטריוטים, אמר השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר כי בידיו מידע שלפיו קיימים חומרים הקושרים את היועמ"שית גלי בהרב-מיארה לפרשת שדה תימן, וכי הממצאים מצביעים לכאורה גם על ביצוע עבירות של הפרת אמונים מצידה. בן גביר, שהוא משופשף בנושא תביעות דיבה, כנראה יודע על מה הוא מדבר. כלומר, מדבריו של השר עולה שהאקדח המעשן נמצא בחומרי החקירה, ורק צריך מישהו שיחשוף זאת לעין הציבור.
בן גביר חשף בפטריוטים: הזהרנו את לשכת ראש הממשלה מפלדשטיין
משטרים מושחתים קורסים כתוצאה מלחץ מתמשך. המשטר היוריסטוקרטי בישראל, משטר שאין לו מקבילה אמיתית בשום דמוקרטיה מערבית, נבנה לאורך עשורים על ידי אהרן ברק וממשיכי דרכו, והוא מתקרב כעת לנקודת הסיום שלו. זה לא יקרה מחר. ייתכן שזה ייקח עוד שנה, שנתיים או שלוש. אבל הסוף ידוע. השאלה היחידה היא האם תהיה אסטרטגיה ברורה שתוביל אליו ותשיב את הדמוקרטיה לעם ישראל.
אסטרטגיה ראשונה מתמקדת בשופטים "השמרנים" (הם לא ממש שמרנים, אלא פחות אקטיביסטים מיצחק עמית) בבית המשפט העליון – שכיום הם רוב מספרי של שישה מול חמישה שופטים היפר-אקטיביסטים בראשות יצחק עמית. התקווה היא שמתי שהוא הם יתעשתו ויעשו מעשה. אלא שזה לא יקרה. בפועל אנו עדים לקבוצה של שופטים "שפוטים" של עמית, חוששים ממנו וחוששים מהצל של עצמם. מדי פעם תצא מהם פסיקה סבירה, אך ברגע שעמית יעמיד אותם במקומם, הם ייסוגו מיד, מצטנפים בפינה כמו חתול מבויש שנתפס בקלקלתו. מהם לא תבוא הישועה.
אסטרטגיה שניה היא ללכת על הכרעה פוליטית ברורה בקלפי ועל קואליציה רחבה של שמונים חברי כנסת שבאה לשנות מן היסוד את מבנה הכוח בישראל. אך גם כאן צריך להיות ריאליים. בג"ץ פסל תיקון חוקתי מהותי, ביטול עילת הסבירות, שנעשה ברוב של 64 חברי כנסת, בטענה ל'היעדר הסכמה רחבה'. הוא יפסול גם תיקון לוועדה לבחירת שופטים בקואליציה הנהנית מרוב של 68. השאלה האמיתית היא האם יפסול גם תיקון חוקתי שהושג ברוב של 80 חברי כנסת,– ואם כן, מה המשמעות הדמוקרטית של מהלך כזה.
בזירה של קפלן, אגב, כבר מזמן ויתרו על הדרישה ל'הסכמה רחבה'. הם אינם מעוניינים בהסכמה; הם מעוניינים בשימור מלא של הכוח. לכן נשמעו שם גם אמירות מפורשות שלפיהן אין כל חשיבות לכך שגם מאה חברי כנסת ירצו לשנות את המבנה הקיים. במילים פשוטות: מדובר בגישה שאינה דמוקרטית, אלא כזו השואפת לשליטה מוחלטת, בניגוד חזיתי לרצון העם.
מה שמותיר אותנו עם התרחיש הריאלי ביותר: בג"ץ ימשיך לרסק את שאריות אמון הציבור שעוד נותרו בו – אמון שכבר היום עומד על כ-10 אחוזים בלבד בקרב מצביעי הקואליציה – ויכרסם בהדרגה גם באמון מצד גורמים מתונים בשמאל. עמית ידהר קדימה בלי בלמים, ימשיך לבצע מניפולציות בהרכבים, להטיל מורא על שופטים אחרים, ולגרור את בית המשפט העליון לעימות שממנו לא יוכל לצאת מחוזק. זו, להערכתי, הדינמיקה הבלתי נמנעת.
וכאשר אין אמון, כמו שכתב דה טוקוויל, העם פשוט מפסיק לציית. אז נגיע לשלב המשבר החוקתי, שבו לבג"ץ לא יישאר עוד כוח מוסדי אפקטיבי שיתמוך בו. זה יקרה לאחר שהיועצת המשפטית לממשלה תיאלץ להתפטר, עם חשיפת פרטים נוספים מחומרי החקירה.
אבל בשביל זה צריך פרקליט מלווה. בשביל זה צריך שהמפכ"ל יפסיק להיות פחדן. בשביל זה צריך חושפי שחיתיות whistleblowers שיחשפו את ממצאי החקירה. המסקנה ברורה: צריך להמשיך ללחוץ. ללא הרף. להמשיך לחשוף. לא להרפות. עד שהיוריסטוקרטיה הישראלית תקרוס תחת משקל הלחץ שהיא עצמה יצרה.
