אני פונה לציבור הרחב ואל שוטרי משטרת ישראל ומשמר הגבול, כקצין משטרה בדימוס וכמי שבתפקידי האחרון שימשתי כקצין המודיעין הראשי של משמר הגבול, והייתי אחראי ברמה הארצית ללחימה בתופעת השב״חים כחלק מאחריות משימתית שהוטלה על החיל.
דבריי אינם נכתבים מתוך תיאוריה או פרשנות מרחוק, אלא מתוך ניסיון רב שנים בשטח, הפעלת מודיעין והיכרות יומיומית עם הפער הבלתי נתפס שבין גודל האיום לבין הכלים הדלים שניתנים לשוטרים כדי להתמודד עמו. הגבול הפרוץ, היעדר הענישה והחקיקה החסרה הם שלושת הצירים שהמדינה מסרבת לטפל בהם, והשוטרים הם אלו שמשלמים את המחיר.
1+הכניסה של שוהים בלתי חוקיים לשטחי מדינת ישראל מתרחשת מדי יום בקלות בלתי נסבלת, לא בשל תחכום יוצא דופן של המסתננים, אלא בגלל מציאות עגומה של פרצות פתוחות ואזורים ללא גדר כלל. צירים אלו מוכרים היטב לכל גורם ביטחוני – מפתחת ג'בע וסנסן ליד נחושה, דרך פתחת רמאדין בציר אשכולות, להבים ושומריה, ועד טיפוס על חומות עוטף ירושלים וכניסה ממעברי המים.
זוהי שגרה ידועה ומתמשכת מצפון ועד דרום. מאז כינון הרש"פ ב-1995, האחריות על הגבולות הוטלה על צה"ל, אך בפועל הצבא לא מממש את אחריותו למנוע חדירה שיטתית. כתוצאה מכך, שוטרי משטרת ישראל ומשמר הגבול נאלצים להתמודד עם ההשלכות בתוך הערים והשכונות, כשהם כבר עמוסים במשימות שירות לאזרח, תנועה, סדר ציבורי, פשיעה וטרור.
ההפרדה המלאכותית בין "שב"ח כלכלי" ל"שב"ח ביטחוני" היא מסוכנת ומטעה. מי שחוצה את גדר ההפרדה ללא פיקוח, ללא היתר וללא בידוק מתוך ישות עוינת, מהווה איום ממשי על אזרחי ישראל. על אותה פלטפורמה שמאפשרת כניסת עובדים, מסתננים גם גנבים ומחבלים חדורי מוטיבציה לפגוע ביהודים.
1+כל שב"ח הוא פוטנציאל ביטחוני, וכל חוליה בשרשרת, המעסיקים, המסיעים והמלינים (שלושת המ"מים) מאפשרת פשיעה וטרור. השוטרים מכירים את הבעיה: בלי עבודה אין שב"חים, ובלי שב"חים אין מסיעים ומלינים. זוהי שרשרת אחת שאם לא תטופל במלואה, המאבק בשב״ח הבודד נידון לכישלון מראש.
הכשל העמוק ביותר מתגלה במערכת המשפט ובחוסר ההרתעה. אנו עדים למעגל אינסופי של תפיסה, כתב אישום, עונש מגוחך ושחרור מיידי חזרה לאותה עבירה. המצב אבסורדי במיוחד משום שקיימים כלים, כמו קנסות מנהליים של משרד העבודה על סך 10,000 ש"ח לכל שב"ח, אך הם אינם מיושמים באופן שיטתי בשל עומס או בירוקרטיה.
נדרש שינוי תפיסתי: כל חדירה דרך גדר ההפרדה חייבת להיות מוגדרת כאירוע ביטחוני, ודינה כדין חדירת מחבל. כוחות הביטחון צריכים לפעול תחת הוראות פתיחה באש המכירות באיום זה, והמערכת המדינית חייבת לגבות זאת בחקיקה ברורה ונוקשה.
לסיכום, תופעת השב"חים אינה גזירת גורל אלא תוצאה של מדיניות רופסת וגבול פרוץ. המדינה חייבת להכביד את ידה בענישה מרתיעה הכוללת מאסר בפועל, קנסות כבדים וחילוט רכוש למי שמפרנס תשתית טרור זו.
השוטרים נמצאים בחזית יום-יום, אך ללא גב חקיקתי ומערכת משפט המבינה שהיא חלק מקו ההגנה, המאבק יישאר "דלת מסתובבת" לנצח. כפי שנאמר במגילת אסתר: "וְאִם תַּחֲרִישׁוּ בָּעֵת הַזֹּאת" – שתיקה ואי עשייה בעת סכנה הן שותפות למחדל. ביטחון לא משיגים בסיסמאות, אלא בהרתעה אמיתית ובגבול שנאכף ללא פשרות.
