5 שנים חלפו מאז אותו אירוע מטלטל בבנימין, שסדק את האמון בין חלקים נרחבים בציבור לבין מערכת אכיפת החוק. אהוביה סנדק, נער בן 16, מצא את מותו במהלך מרדף משטרתי אחר נערים שנחשדו ביידוי אבנים. המרדף הסתיים בניגוח הניידת ברכב הנערים, התהפכותו, ומותו המיידי של אהוביה.
עבור שלהבת גולדשטיין, ארוסתו של אהוביה, הרגע ההוא עדיין חי ופוצע. "מסך שחור, קאט על כל העולם, כאילו משהו נחתך", היא משחזרת בריאיון ל-C14 את הרגע שבו הבינה את הגרוע מכל, כאשר חבר של אהוביה ביקש ממנה תמונה לצורך זיהוי.

"אומנות הטיוח במיטבה"
במבט לאחור, הפרשה נראית לרבים כנקודת שפל ביחס המערכת לנוער הגבעות. התיק נגד השוטרים המעורבים נסגר מחוסר ראיות לכוונה פלילית, בעוד שעל חבריו של אהוביה נגזרו עונשים במסגרת הסדר טיעון.
עו"ד נתי רום, שייצג את הנערים, טוען כי הטיוח החל דקות ספורות לאחר התאונה. "מהרגע הראשון המשטרה מיהרה לתדרך שמדובר ב'תאונה עצמית', והדבר הזה הוא שקר גס", אומר רום. "יש פה ניסיון לשבש את החקירה מהרגע הראשון. לאזרח רגיל היו לוקחים מיד טלפונים וגובים גרסה כדי למנוע שיבוש, כאן נתנו לדברים להתגלגל".

עדות מצמררת לאווירה בשטח כיום, 5 שנים אחרי, מספק י', שנפצע מירי שוטר בפינוי בגבעת צור משגבי. לדבריו, שניות לאחר שנורה ופונה לאמבולנס, הוא שמע שוטר מג"ב מתדרך את הנהג: "'תגיד לי את התעודת זהות של זה ששם, הוא זרק לי אבן בראש'. כאילו באותו רגע, כמה אומנות הטיוח במיטבה".
דוד צבי עטיה, חבר של אהוביה, מביע תסכול עמוק מהחסינות ממנה נהנים השוטרים לטענתו: "היום כל שוטר יודע שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, יקבל גיבוי מהמערכת ולא יקרה לו כלום. השוטרים האלה אשכרה הרגו נער והם ממשיכים בתפקידם".

משבר אמון עמוק
הסגירה של התיק הותירה פצע פתוח במשפחת סנדק. צופיה סנדק, אחותו של אהוביה, מתארת שבר עמוק מול רשויות המדינה. כבת למפוני גוש קטיף, היא גדלה על הכאב מול המערכת, אך המקרה הזה שינה את תפיסת עולמה. "בסוף אתה אומר, אם יבוא גנב – למי אני אקרא? למשטרה. אבל בתור ילד הבנתי שלא, אני לא אקרא למשטרה. כי המשטרה פה זה מי שגרם לי את כל הכאב הזה".
גולדשטיין מחריפה את הטון ומשווה את המצב לימים אפלים בהיסטוריה הישראלית: "זו נקודת קצה שמאז ה'סזון' לא היינו בה. השליחים הרשמיים של מדינת ישראל מבצעים תליינות, בלי משפט, ושום דבר לא קורה".

"פתאום ראו מי האלימים"
אך לצד הכאב, המקרה של אהוביה הפך לנקודת מפנה ביחס הציבורי לנוער הגבעות וגרם לפריחה בהתיישבות. לדברי גולדשטיין, הציבור הישראלי החל לראות מעבר לסטיגמות: "מי לחשוב על נוער הגבעות כמותג של אלימים וקיצוניים – פתאום אנשים באו וראו מי באמת האלים ומי לא בסדר".
השינוי הזה סחף אחריו צעירים רבים. לבונה נווה, כיום תושבת גבעת 'אור אהוביה', מספרת: "הכרתי את הגבעות רק אחרי שאהוביה נרצח. שמעתי על הפגנה ומזה התחלתי להכיר". בשטח, המציאות מדברת בעד עצמה. 'מעוז אסתר', הגבעה אותה הקים אהוביה, הפכה מיישוב ארעי ליישוב קבע פורח. "יש בגבעה היום 20 משפחות, בתים נבנים ושני בתי כנסת", מספר עטיה בגאווה. "במקום שבו עמד בית העץ המצ'וקמק שבנינו, נמצא היום בית כנסת גדול ומפואר".

עבור המשפחה והחברים, התחושה הקשה היא שדמו של אהוביה "הותר פעמיים", פעם אחת על הכביש ופעם שניה במסדרונות הפרקליטות. אך המאבק שלהם נמשך, הן בבתי המשפט והן בבניין הארץ. "כשיהיה צדק לאהוביה", מסכמת לבונה, "יהיה ברור מי פה צודק, מי האויב ומי האוהב".
תגובת מח"ש: "חקירת מח"ש בעניין נסיבות מותו של אהוביה סנדק ז"ל הייתה מקיפה ויסודית, וכללה בחינה של כלל הטענות שעלו ביחס להתנהלות השוטרים, לאופן הטיפול בזירה ולאיסוף הראיות. טענות בדבר שיבוש ראיות או טיוח נבדקו במסגרת החקירה ובהשלמות שבוצעו בה, ולא נמצא להן ביסוס בחומר הראיות.

"לאחר בחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית, אימץ היועץ המשפטי לממשלה דאז את עמדת פרקליט המדינה ומח"ש וקבע כי לא ניתן לייחס אחריות פלילית למי מהשוטרים המעורבים, ולפיכך הורה על סגירת תיק החקירה. ההחלטה פורסמה במלואה והועברה גם לבאי כוח משפחת סנדק".
