ראש הממשלה בנימין נתניהו ממריא היום (ראשון) לפגישה מכרעת עם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. אף על פי שעל סדר היום המדיני מונחים איומים אסטרטגיים דחופים כמו הגרעין האיראני, המתיחות בלבנון והמתקפות מצד המורדים החות'ים בתימן, הנושא המרכזי והבוער ביותר בדיון הוא השלב השני ברצועת עזה, תחילת היישום בפועל של תוכנית "היום שאחרי".
סוגיית "היום שאחרי" היוותה במשך חודשים ארוכים סלע מחלוקת קשה בין הקבינט המדיני-ביטחוני בראשות נתניהו, לבין צמרת מערכת הביטחון, ממשל הנשיא הקודם ג'ו ביידן ומדינות אירופה. גם בתוך הבית פנימה, חברי קבינט המלחמה דאז, גדי איזנקוט ובני גנץ, הציגו עמדה מנוגדת כשהם מגובים בניירות עמדה של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

לאורך כל המלחמה, הוביל נתניהו קו תקיף שדגל בכיבוש מלא של הרצועה ובהשמדה טוטאלית של שלטון החמאס, תוך שהוא מסרב בעקביות להשיב בפומבי לשתי שאלות מפתח שהופנו אליו שוב ושוב:
- מי ישלוט בשטח עזה ביום שאחרי המלחמה?
- מי ינהל את חיי האוכלוסייה האזרחית לאחר מיטוט שלטון הטרור?
מנגד, הרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף הרצי הלוי ובכירי מערכת הביטחון לשעבר הכינו בתיאום עם האמריקאים תוכנית להחזרת גורמים המוגדרים כ"פלשתינים מתונים" לשליטה ברצועה. התוכנית כללה שילוב של אנשי הרשות הפלשתינית ומצרים, בראשות ממשלה טכנוקרטית וקומבינציות נוספות שמשמעותן הייתה "עוד מאותו הדבר", בניסיון להנשים באופן מלאכותי את חזון פתרון "שתי המדינות".
אלא שלנתניהו היו תשובות ופתרונות אחרים לגמרי, שאותם הגו שני המנהיגים בסיוע השר רון דרמר וחתנו של הנשיא, ג'ארד קושנר, עוד בטרם הבחירות בארצות הברית. טראמפ אף רמז לכך מיד כשנבחר כשהצהיר כי "ארצות הברית תשלוט בעזה", אך באותה עת רבים בחרו לזלזל באמירתו ולא הבינו את משמעותה המעשית.

מאז חלפה חצי שנה של קטטות פנימיות בתוכנו, לצד ויכוחים מתישים עם המתווכות על מתווה לשחרור החטופים. המצב השתנה רק כאשר לנשיא טראמפ "נשבר", והוא כפה מהלך של הפסקת לחימה והחזרת החטופים הביתה. כעת אנו ניצבים בפני מציאות מורכבת: כ-55% משטח הרצועה מושמד ונמצא בשליטת צה"ל, וחמאס מוחלש משמעותית ללא יכולת התחמשות מחדש. במקביל, מיליון וחצי עזתים שוהים במחנות אוהלים, כשהם מתמודדים עם חורף קר ורטוב ובהיעדר תשתיות סניטריות סבירות.
רגע לפני נסיעתו הכירה ישראל בסומאלילנד בקרן אפריקה. חלק מהיתרונות ברורים – אחיזה מודיעינית וצבאית מול החות'ים והנתיב לנמל אילת. אבל יתכן שזו תהפוך גם למדינה הראשונה שתקלוט מהגרים מרצון מעזה. ועכשיו הולכים לדון בצעד הבא. טראמפ ונתניהו יודעים בדיוק לאן פניהם מועדות, אך הם יימנעו מהצהרות פומביות רועשות כדי שלא להרגיז את נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ואת המצרים. המטרה כעת היא להתקדם בשקט וביעילות.

בסקר שהצגתי בסוף השבוע מתברר נתון מדהים: הציבור הישראלי סומך על הצמד נתניהו-טראמפ יותר מאשר על כל מנהיג אחר. נתניהו טס לאחוזת "מאר-א-לאגו" בפלורידה כשהוא נהנה מגיבוי של יותר משני שלישים מהציבור, כולל תמיכה מפתיעה מצד חלק נכבד ממצביעי האופוזיציה.
כשליש עד חצי מבוחרי האופוזיציה (במגזר היהודי) תומכים בעמדותיו של נתניהו בנוגע ליישום השלב הבא בעזה. הנתונים הבאים מתייחסים ספציפית למי שמגדירים עצמם מתנגדי נתניהו ואינם תומכים במפלגות הקואליציה:
- 78% סבורים שישראל צריכה להתעקש שלא להתקדם בשום מתווה לפני החזרת גופתו של השוטר רן גוילי ז"ל.
- 83% מתנגדים לשילוב חיילים טורקיים בכוח השיטור הבינלאומי שמקימה ארצות הברית.
- 67% מסרבים להסכים לתחילת שיקום עזה בידי האמריקאים לפני פירוק מוחלט של החמאס מנשקו.
- 64% דורשים להתנות את המעבר לשלב ב' בתחילת יישום תוכנית להגירה מרצון של עזתים.
- 35% תומכים בחזרה ללחימה עצימה כדי להשמיד את החמאס סופית.
מול הנתונים הללו, ראשי האופוזיציה, נפתלי בנט, גדי איזנקוט, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד ובני גנץ, שעסקו בסוגיה הזו באינטנסיביות בשנתיים האחרונות והציגו פתרונות אחרים, בוחרים כעת לשתוק ולהתעלם. נראה כי הם חשים היטב מהי עמדת בוחריהם הפוטנציאליים, ומעדיפים בשלב זה "לזרום" עם מדיניות הממשלה.
