ככל שמערכת הבחירות מתקרבת והפוליטיקה הישראלית מתחממת, כך הולך ומעמיק הקרע בין ימין לשמאל. זהו אינו עוד ויכוח אידאולוגי לגיטימי בתוך דמוקרטיה תוססת, אלא עימות יסודי על עצם השאלה: מי הריבון במדינת ישראל? האם זהו העם ונבחריו, או שמא מערכת משפטית-בירוקרטית שאינה נבחרת ואינה ניתנת לביקורת אפקטיבית?
במרכז הסערה ניצבות הפרשיות האחרונות, ובראשן פיטורי הפצ"רית לשעבר והמתח מול היועצת המשפטית לממשלה, אך מעל לכל מרחפת תחושת חוסר ההוגנות של בג"ץ בראשות השופט יצחק עמית, שמינויו העצמי לנשיא נתפס בעיני רבים כמהלך כוחני וחסר לגיטימציה ציבורית.
2+שורת החלטות בג"ץ בשנים האחרונות מצטיירת בעיני ציבור רחב, ובוודאי בימין, כמגמתית וככזו שנועדה לסכל יוזמות ממשלה תוך שימוש בפרשנות מרחיקת לכת. התחושה היא שבית המשפט, בשיתוף פעולה הדוק עם הייעוץ המשפטי, בנה לעצמו מערכת סגורה שרואה את עצמה כעליונה על הריבון.
הבעיה אינה מסתכמת באולם המשפט; בעיני רבים מדובר ב"מאפיה מוסדית" ששלחה זרועות לכל תחומי החיים – כלכלה, תקשורת, אקדמיה ואף גופי הביטחון. גופים אלו מהדהדים אג'נדה אחידה תחת כסות של "מקצועיות", ובכך מייצרים אשליה של קונצנזוס המאיים על הממשלה הנבחרת ופועל לקביעת סדר יום ללא סמכות ובניגוד לחוק.
2+המציאות הזו כבר זולגת לרחובות בצורה מסוכנת. מראות של קטטות ועימותים פיזיים בין ימין לשמאל, כפי שנצפו לאחרונה, אינם אירוע נקודתי אלא נורת אזהרה חמורה. חברה שבה אין סמכות אחת ברורה ואין גורם שאוכף סדר, היא חברה שמתפרקת מבפנים.
מישהו חייב לשים לזה סוף, והגורם היחיד המוסמך לכך הוא הממשלה הנבחרת באמצעות המשטרה והשב"כ. גופי הביטחון במדינה דמוקרטית חייבים להיות כפופים לדרג המדיני ולחוק הכתוב, ולא לפרשנויות משתנות של בג"ץ שמייצרות שיתוק ובלבול בקרב המפקדים בשטח. מצב שבו גופי אכיפה פועלים לפי "רוח מערכתית" ולא לפי החלטות הממשלה הוא מתכון בטוח לאנרכיה.
הפתרון, לתפיסתי, אינו טלאי כזה או אחר, אלא הכרעה ברורה שמשמעותה "משבר חוקתי". ממשלה נבחרת חייבת להבהיר לבג"ץ כי כל התערבות החורגת מסמכותו, או ביטול חקיקה והחלטות שהתקבלו כדין, לא יכובדו.
2+משילות אינה סיסמה אלא מעשה: אם הממשלה מחליטה לפטר יועצת משפטית, עליה לממש זאת בפועל, לשלול הרשאות, למנוע כניסה למשרדים ולעצור שכר. כל גורם בירוקרטי או ביטחוני שיסרב להתיישר עם החלטות הממשלה החוקיות, צריך לדעת שכהונתו בסכנה. כך פועלת דמוקרטיה מתוקנת: לא שלטון פקידים ולא משפטיזציה אינסופית, אלא שלטון שבו הריבון הוא העם.
משבר חוקתי כעת אולי נשמע מרתיע ומטלטל, אך הוא עדיף בהרבה על מציאות שבה הבחירות הופכות לטקס ריק מתוכן וההכרעות האמיתיות מתקבלות הרחק מעיני הציבור. אובדן המשילות והסמכות הדמוקרטית מסוכן יותר, והוא כבר מורגש היטב ברחובותינו.
בסופו של דבר, מדינה שלא מכריעה מי הריבון בה גולשת לאנרכיה, תחילה בהחלטות, ואחר כך ברחוב. לא במקרה הזהירו חז"ל: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז). כשאין סמכות אחת מוכרת ואין סדר, הדמוקרטיה תתחלף באנרכיה מוחלטת.
