כמעט 60 שנה מחזיקה מדינת ישראל ביהודה ושומרון. זו אינה החזקה זמנית, אך גם לא הכרעה. לא נסיגה, אך גם לא ריבונות. לאורך עשורים ארוכים נוצר מצב ביניים חריג שבו ישראל נמצאת בשטח, חיה בו, בונה בו, אך מתנהלת כאילו מדובר במציאות ארעית הממתינה להכרעה חיצונית. זו הייתה מדיניות של אחיזה דפנסיבית מתגלגלת, ניהול זמן במקום עיצוב עתיד.
המצב הזה משתנה כעת מן היסוד. לא באסקלציה מדינית ולא בהצהרה חד פעמית, אלא במהלך מצטבר, מתוכנן, שיטתי, כזה שמחליף תגובתיות בחזון אופרטיבי ארוך טווח. זהו שינוי עמוק באופן שבו מדינת ישראל מתנהלת במרחב החיוני ביותר שלה. במוקד השינוי הזה עומד השר הממונה בצלאל סמוטריץ'. כדי להבין את משמעות העניין ואת גודל השעה, יש להציבו בתוך הרצף ההיסטורי הנכון. הרצף הזה אינו מתחיל היום והוא אינו מקרי.
2+מיד לאחר מלחמת ששת הימים הבין יגאל אלון דבר בסיסי שטרם נאמר עד אז במפורש. השאלה איננה אם ישראל תישאר בשטח אלא כיצד. תוכנית אלון לא עסקה בריבונות משפטית, אך היא הייתה מהפכה מחשבתית. לראשונה נבנתה תפיסה סדורה של מרחב יהודה ושומרון לא כשטח מוחזק בלבד אלא כמרחב שיש לו היגיון גאוגרפי ביטחוני ולאומי. בקעת הירדן הוגדרה כחיץ אסטרטגי, אזורי ירושלים וגוש עציון כעוגנים, וההתיישבות היהודית ככלי ליצירת מציאות ארוכת טווח. יגאל אלון לא קיבע מציאות אך הוא הניח את התשתית המושגית. הוא העביר את ישראל מחשיבה של המתנה לחשיבה של אחיזה מתוכננת.
השלב הבא הגיע עם כניסתו של מנחם בגין לתפקידו כראש הממשלה. בגין שבר את מחסום הזמניות. תחת הנהגתו חדלה ההתיישבות להיות פתרון ביטחוני נקודתי והפכה למפעל אזרחי רחב היקף. הוקמו יישובים, הורחבו יישובים קיימים, נסללו כבישים, נוצר רצף התיישבותי. בגין העניק למפעל ההתיישבות לגיטימציה לאומית מלאה והפך אותו לחלק מהסיפור הציוני הכללי ולא ליוזמה שולית. מאוחר יותר, אריאל שרון נתן למהלך תנופה פיזית דרמטית ויצר מסה קריטית של יישובים ואוכלוסייה.
2+אולם גם אז, חרף ההיקף והעוצמה, המדינה נמנעה מהגדרה. ההתיישבות צמחה, אך נוהלה תמיד כעובדה זמנית, כמשהו שעשוי להשתנות מחר, כפי שאכן קרה בנסיגה הישראלית מרצועת עזה וצפון השומרון בהתנתקות. כאן בדיוק מתרחש השינוי המשמעותי הנוכחי.
המהלך שמוביל סמוטריץ' איננו תוספת כמותית בלבד, אף שגם בהיקף מדובר במשהו שטרם נראה. מספר היישובים, היקף אישורי הבנייה, הסדרת יישובים קיימים, הרחבת תחומי שיפוט, קידום תוכניות מתאר, חיבור מלא של ההתיישבות לתשתיות המדינה כל אלה נעשים כיום בקצב ובעומק חסרי תקדים. אך החידוש האמיתי איננו במספרים אלא בשיטה.
לראשונה מאז 1967 מדינת ישראל פועלת ביהודה ושומרון כמדינה. לא כמי שמנהלת אירועים אלא כמי שמעצבת מרחב. לא כהחזקה צבאית עטופה באזרחות אלא כמשילות אזרחית מתוכננת. זהו מעבר מהכלה להסדרה, מהמתנה לקיבוע, מדפנסיביות לאופרטיביות. זוהי ריבונות דה פקטו לא כהכרזה אלא כמציאות חיה וקיימת.
2+והמשמעות רחבה בהרבה מסוגיית המתיישבים. מדובר במהלך בעל השלכות ישירות על ביטחונה של מדינת ישראל, על גבולותיה המעשיים, על יחסיה עם שכנותיה ועל תודעתה העצמית. מדינה שאינה מגדירה את מרחביה החיוניים מאבדת שליטה על עתידה. מדינה שממתינה להכרעה חיצונית מחלישה את עצמה. סמוטריץ' פועל מתוך הבנה שהזמן עצמו הוא גורם אסטרטגי וכי לאחר שישה עשורים של אחיזה הגיע שלב העיצוב.
במבט היסטורי קר רוח, הרצף ברור; יגאל אלון הניח את התשתית הרעיונית. מנחם בגין הפך אותה למפעל אזרחי רחב. ובצלאל סמוטריץ' מבצע את שלב הקיבוע וההפיכה למציאות מדינתית יציבה. כך מסתיימת תקופת ההמתנה הארוכה. לא ברעש, אלא במעשה. לא בסיסמה, אלא במדיניות. עת עיצוב ריבונות הגיע
