הכי מרגש שיש: מאז ששורד השבי הגיבור, שגיא דקל חן, חזר הביתה לאחר 498 ימים בשבי חמאס, הוא מוקף באהבה אין סופית מאשתו אביטל ומשפחתו. כעת, אביטל מפרסמת פוסט מרגש שבו היא מספרת על המסע, הפחדים, הכאבים והניצחונות הקטנים – כנגד כל הסיכויים.
7+הפוסט המלא:
כנגד כל הסיכויים או עניין של ניסים? לפני ששגיא חזר הכינו אותי לעובדה שהוא נפצע באותו בוקר, שככל הנראה יש כמה בעיות פיזיות ובספק מה יהיה יכולת התפקוד שלו.
ברגע ששגיא ירד מהרכב שלהם, זיהינו את הפגיעה שיש ביד. שגיא לא ממש מזיז אותה.
7+הרופא ברעים אמר לנו שהוא יבדוק מה מצבו הפיזי של שגיא ויעדכן אם יידרש לפינוי מיידי או שיתאפשר לנו להתראות בחדר לפני כן.
וברגע שראינו את שגיא, אחרי החיבוקים והדמעות הוא קרא לנו לחדר ואמר את המשפט הבא: "חבר׳ה בראש אני ממש בסדר, בגוף אני גם אחלה עכשיו שבו אני רוצה לדבר אתכם". הסתכלנו עליו המומים! איך אתה כבר מכריז על זה שאתה בסדר?
7+כמה שעות אחרי, כשהגענו לבית החולים, ששגיא הוריד את החולצה בחדר ואז ראיתי את הפציעה – שלוש פלטינות יוצאות מהכתף שלו, היד רזה מאוד ואין שריר בכלל, לא רק זה יש עוד רסיסים וקליע של כדור שתקוע לו.
אחת הרופאות שנכנסה לחדר, אמרה לשגיא שהיא לא ממש יודעת איך להגיד את זה "אבל יש לנו נס שאתה עומד כאן ככה עם הפציעה הזו".
שגיא עבר ניתוח ביום הראשון לחטיפה, אבל במקום להוציא את הפלטינות בזמן, הוא נשאר תקוע איתן ככה כל התקופה. היה צריך לטפל בעצמו ובעיקר לשמור על זה שהפציעה לא תחמיר.
7+כשהוא חזר היה צריך להוציא את הפלטינות מהיד, אבל שגיא לא הסכים בשום אופן שירדימו אותו שוב, הדבר הזה ישר העלה בו את מה שעבר שם. ואיכשהו יצא שמוציאים את הכל בלי הרדמה. הצרחות והבכי שהיו אח"כ לא השאירו ספק לגבי מה ששגיא עבר בעזה באותו יום.
בשבועות הראשונים שגיא הצהיר שהוא לא נכנס לחדר ניתוח! הוא עבר את זה שם ואין שום סיכוי שעובר את זה כאן.
אבל אחרי שחזר הביתה והבין שאין לו דרך לחיות חיי אבא ככה, הוא התחיל להפנים את העובדה שלא תהיה ברירה. ולא רק שיהיה ניתוח אחד אלא שניים. והוא הסכים. אבל הודיע לי שאני לא עוזבת אותו ברגעים האלה
7+אני עומדת שם איתו, בניתוח הראשון, מסתכלת איך מרדימים אותו ורואה כמה הוא מפחד מהרגעים האלה. אני מחכה שעות עד שמאפשרים לי להיכנס אליו וגם אז אני פוגשת אותו רדום וחלש. ובוכה על העובדה שבאותו יום נוראי היה צריך להיות בחדר ניתוח בעזה לבד בלי שאף אחד מאיתנו יהיה שם.
כשהוא התעורר מהניתוח הראשון הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר: "מילי אני בחיים איזה כיף"
וכשהגיע הניתוח השני, יום לפני ארזנו את הציוד ושגיא החליט שהוא מביא גם את הגיטרה שהחברים קנו לו, הסתכלתי עליו ואמרתי: 'נו באמת אתה לא יודע לנגן וגם אם תרצה אתה לא יכול ביד אחת', והוא ענה: "שימי שימי אני צריך את זה לידי".
7+הגענו לניתוח השני קצת בחששות, כי מסתבר שלקחת עצם מהאגן ולשים בכתף זה עניין דיי מורכב. ושוב מצאתי את עצמי ליד שגיא, בוכה ששוב הוא עובר את זה , ששוב הבנות מפחדות שהוא נוסע לבית החולים ואיך יכול להיות שזה מה שהוא עובר כשהוא חוזר לארץ.
אבל המזל שלנו זה העם שלנו – פרופסור ערן ממן וכל הצוות טיפלו בשגיא במסירות כל כך גדולה. בימים האלה בביה"ח שגיא לא הסכים שאנשים יבואו לבקר אותו אבל היו כמה שהורשו להיכנס לחדר הזה.
7+היום, אחרי תקופה ארוכה, שבה פגשתי את שגיא במצבים קשים מאוד, קילחתי אותו, עזרתי לו להתלבש, לקחתי אותו בכיסא גלגלים והכי חשוב – לא ויתרתי לו על תורנות מדיח בבית
הצלחנו! שגיא קיבל אישור שהוא יכול להוריד את הסד ולהתחיל לעבוד על שיקום היד.
לפני כמה ימים שגיא פתאום הצליח להזיז את היד, וזאת הייתה התרגשות כמו שמתרגשים לראות ילד הולך בפעם הראשונה. ושוב ברגע הזה הזכרתי לעצמי- ששגיא הצליח כנגד כל הסיכויים!
הצגת פוסט זה באינסטגרם
