כמה שעות בלבד אחרי ששר הביטחון ושר האוצר הכריזו בקול גדול בסוף השבוע החולף, כי שריפות הפסולת ביהודה ושומרון הן פגיעה בביטחון הלאומי והציגו תוכנית לטיפול באירוע , תיעדו תושבי שוהם שריפה חדשה, קשה ומזהמת ליד נעלין שהשפעתה על שוהם הייתה מיידית. העשן חזר, החומרים המסרטנים נמדדו, והמציאות הכריעה את ההצהרה. "המצב מגוחך", אמרה אחת התושבות. זו אבחנה מדויקת של המצב בשטח.
האירוע הזה אינו חריג, כך בדיוק נראית מדינה ללא מדיניות. הרבה כותרות, הרבה הבטחות, מעט מאוד שינוי. כמעט בו זמנית. ההכרזה עוד לא התקררה, והבעיה כבר חזרה במלוא עוזה. זו אינה תקלה נקודתית, אלא דפוס פעולה מתמשך שמלווה את מדינת ישראל שנים ארוכות.
אבל מי שחושב שמדובר רק באיכות סביבה מפספס את התמונה. שריפות הפסולת הן סימפטום. גניבות הרכב הן סימפטום. פשיעה כלכלית רחבת היקף, נהיגה פרועה ולא בטוחה, תאונות קטלניות ואובדן משילות אזרחית הם סימפטומים. כל אלה אינם הבעיה. הם הקרקע מעליה מתפתח הדבר המסוכן באמת: צבירת נשק, התארגנויות טרור, ומפגש קטלני בין מוטיבציה עוינת לבין יכולת הולכת וגדלה לפגיעה בקיומנו כאן.
הנתונים אינם מעורפלים, הם ברורים ונוקבים. בישראל נגנבים מדי שנה עשרות אלפי כלי רכב. בשנת 2023 נגנבו קרוב לעשרים אלף רכבים, וגם בשנת 2024 המספרים נותרו גבוהים ובשנת 2025 נרשמה אמנם ירידה בגניבות, אך המספרים נותרו גבוהים אבסולוטית. חלק משמעותי מהם מועבר לשטחי יהודה ושומרון לפירוק, להסבה או לשימוש עברייני.
3+זו אינה עבריינות אקראית. זו תעשייה מאורגנת, עם הזמנות, שרשראות אספקה, סדנאות ומוסכי פירוק, שווקים וערוצי הפצה. אדם יכול למצוא את רכבו מוצע למכירה בטלגרם בעד נזיד עדשים דקות ספורות אחרי שנאסף מכפר סבא או מתל אביב. המעבר מתבצע בשני הכיוונים, בקלות מטרידה, כמעט ללא חיכוך. כולם יודעים, כולם מודעים והכל נעשה ממש "מתחת לאף" כמעט ללא הפרעה.
אותה תשתית שמסוגלת להעביר רכב גנוב, לפרק אותו ולהעלים עקבות, יודעת גם להעביר נשק, כסף ואנשי טרור. אותו מרחב שבו החוק נאכף באופן חלקי הוא מקום שבו פלילים וטרור מזינים זה את זה. וכאן טמון הכשל המרכזי: מדינת ישראל נלחמת בגנב הבודד, במצית הבודד, בנהג הפרטי, בגורם המקומי ומתעלמת מהמערכת שמייצרת אותם יום אחר יום. נלחמים בביצת ענק מתעצמת שורצת יתושים מסוכנים, עם מכשיר ריסוס ביתי.
3+ביהודה ושומרון מצטברים בשנים האחרונות כמויות נשק חריגות, כולל אמצעים שוברי שוויון. לא מדובר רק בנשק קל. אלא גם ברקטות, בטילים, במטענים ובמנהרות חודרות, כחלק מתהליך מתמשך של התעצמות, הזוכה לתספוק קבוע מגבול מצרים וירדן בעזרתן האדיבה של חוליות מבריחים בדואים.
לצד זאת קמות ומתפרקות התארגנויות טרור, חלקן מקומיות וחלקן מונעות וממומנות מבחוץ. חלקן בסדרי גודל מפחידים ועם יכולות מבהילות (בעיקר בצפון שומרון). גם כאשר חוליה מסוכלת, גם כאשר מתבצעים מעצרים, התהליך אינו נעצר. מדוע? משום שזהו מאבק טקטי, לא אסטרטגי. כאשר קיימת מוטיבציה ברורה לפגוע בישראל, וכאשר קיימת יכולת מצטברת, הזמן עובד נגדך.
שריפות הפסולת ממחישות זאת היטב. זו אינה רק פגיעה סביבתית ובריאותית בתושבי שוהם ומודיעין ובעצם בלב יישובי הארץ, כמו גם בתושבי יו"ש היהודים. זוהי שליטה בפועל במרחב. מי שמדליק, מי שמחליט, מי שמכתיב סדר יום, ומי שיודע שהתגובה תהיה תמיד נקודתית, זמנית ומוגבלת – מנהל למעשה את האירוע. מדינת ישראל ואזרחיה מנוהלים בידי פושעים וטרוריסטים. זהו אותו היגיון בדיוק המאפשר גם להתארגנויות חמושות לבחון גבולות, לצבור כוח ולחכות להזדמנות. הם מנהלים את האירוע – אנחנו במקרה הטוב מגיבים לו.
3+ומעל לכל האבסורד חוגג. הכול גלוי וידוע. הכול מתועד ברשתות, באמצעי התקשורת ובמערכות הביטחון. ובכל זאת אנו מכילים, מתגלגלים, ומטפלים בכל פעם בסימפטום אחר. איכות סביבה. פשיעה כלכלית. תנועה מטורפת ומסוכנת בכבישים. ואז מופתעים נוכח התפרצות של אירועי טרור אזרחיים וביטחוניים. זה נראה כאילו סוגרים את הדלת לאחר שהסוסים כבר ברחו מהאורווה.
וכאן ראוי לומר ביושר, ובוודאי לאחר השבעה באוקטובר; כולנו הבנו לרגע אחד שמוטיבציה ויכולת של אויבנו לא נותרות במרחב התיאורטי, אלא הופכות למציאות מזוויעה. הבנו שהזנחה, הכלה ודחיינות אינן נעלמות, אלא מצטברות. אך למרבה הצער, הלקח לא נלמד.
הכשל אינו בצה"ל, לא בשב"כ ולא במשטרה. המאמצים הם עילאיים מתמידים ולעיתים הרואיים. הכשל הוא מדינתי. מדינת ישראל לא החליטה מה היא רוצה לעשות ביהודה ושומרון. לא הוחלט מה דינם של כשני מיליון הערבים החיים שם. לא הוחלה ריבונות, לא עוצבו גבולות, ולא נבנתה תפיסת עומק אחת שמחברת ביטחון, משילות, כלכלה ומשפט. מה דינם של "הסכמי אוסלו" ואיך יש להתייחס לרש"פ. אלה לא נושאים שוליים ונטולי חשיבות, אלא מעצבים את מהות חיינו ויכולתנו להתמודד עם אויב מר ואכזרי השוכן לצידנו ובתוכנו.
במקום להכריע, מנהלים. במקום מדיניות ברורה וגלויה מתנהלים בדחיינות. וכשאין מדיניות מתכללת מתקבל אוסף של פעולות אנכיות ומנותקות. תוכנית חירום לשריפות פסולת. מבצע לגניבות רכב. גל מעצרים לטרור. הכול חשוב, הכול נחוץ, ושום דבר לא פותר בעיות מן השורש.
3+כך נלחמים ביתושים, ומגלים בהדרגה אריות נוהמים ומסוכנים. לא ביום אחד, אלא בתהליך. לא בהפתעה, אלא בהתמדה. זו אינה גזירת גורל. זו תוצאה של בחירה מתמשכת לא לבחור. כל עוד מדינת ישראל לא תחליט מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, ומה היא עושה עם השכנים הלא סימפטיים והמסוכנים שבתוכה ובסביבתה הקרובה, היא תמשיך לכבות שריפות, תרתי משמע, ולהתפלא מדוע האש רק מתפשטת.
