כבר קרוב לשנתיים שהיימנוט קסאו נעדרת: מאז פברואר 2024, ילדה אחת בת 9 נעלמה – ומדינה שלמה עדיין מתקשה לתת תשובות ברורות, עקביות ומרגיעות.
בעמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך אנחנו עוסקות במקרה של היימנוט לאורך כל התקופה הזו. לא רק כשיש כותרת, לא רק כשיש "התפתחות" בחקירה, ולא רק כשהנושא חוזר לרגע לשיח הציבורי.
3+ביולי 2024 יזמה העמותה את השקת השדולה למען הילד בגיל הרך בכנסת, ובחרנו להביא לשם את אביה של היימנוט. לא כסמל ולא כאקט תקשורתי, אלא משום שהיה לנו ברור שהקול שלו חייב להישמע בלב הזירה שבה מתקבלות החלטות. קול של אבא שמחפש את בתו, קול של משפחה שחיה חודשים ארוכים בתוך חוסר ודאות, פחד ושחיקה, וקול שמדינה מתוקנת לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממנו. אבל היימנוט אינה "עוד פרשה", והיא גם לא מקרה חריג.
תופעה רחבה שמוסתרת מאחורי סטטיסטיקה
לפי דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ, 2025), בישראל מדווחים מדי שנה אלפי מקרי היעלמות. רובם אכן מסתיימים באיתור מהיר, אך זהו נתון שמטעה. מאחורי המספרים מסתתרים מאות תיקים שנותרים פתוחים לאורך זמן, וחלקם – של ילדים ובני נוער – ללא קצה חוט ברור.
הדוח מראה פער מטריד בין היקף התופעה לבין המנגנונים הקיימים להתמודדות עם המקרים המורכבים: אלו שלא "נסגרים מהר", אלו שבהם הזמן פועל לרעת הילד, והקשב הציבורי לרעת המשפחה.
מה יש היום – ומה אין
חשוב לדייק: בישראל יש נוהלי משטרה לטיפול בנעדרים. יש מערכות דיווח, יש חקירות, יש אנשי מקצוע מסורים. אבל אין בישראל חקיקה ייעודית שמגדירה כיצד מדינה אמורה לפעול כאשר ילד נעלם.
3+אין חוק שקובע שכל היעלמות של קטין היא אירוע חירום לאומי מיידי. אין חוק שמבטל או עוקף סיווגים ראשוניים שעלולים לעכב הסלמה חקירתית. אין סטנדרט חוקי שמחייב העברת פיקוד אוטומטית ליחידה ארצית בתוך פרק זמן קצוב, ואין יחידה ייעודית סטטוטורית לנעדרים קטינים, עם סמכויות, תקנים ותקצוב ייעודיים. במילים פשוטות: הטיפול בהיעלמות ילדים בישראל נשען בעיקר על נהלים פנימיים, לא על זכויות וחובות מעוגנות בחוק.
הכשל האמיתי: מנגנון שלא מותאם לילדים
הכשל בפרשת היימנוט אינו טעות נקודתית של גורם כזה או אחר – זהו כשל מבני. בפועל, היעלמות של ילד מטופלת לעיתים בתוך אותה מסגרת כללית של "נעדרים" – מסגרת שנבנתה בראש ובראשונה עבור מבוגרים. ילדים ומבוגרים עוברים לעיתים את אותם שלבי סיווג, תחת אותם קריטריונים, ולעיתים גם באותו קצב.
אחד השלבים הרגישים ביותר הוא שלב הסיווג הראשוני: "נעדר", "בריחה", "ניתוק קשר", "חשד לפלילים". הסיווג הזה אינו טכני. הוא קובע את רמת הדחיפות, היקף המשאבים, וזהות היחידה החוקרת. כאשר מדובר בילדים, עצם קיומו של שלב כזה – במקום הפעלה אוטומטית של מצב חירום – עלול לעכב פעולות קריטיות.
צריך לומר זאת בצורה ברורה: ילד אינו "נעדר מרצון". ילד הוא תמיד אחריות מלאה של המדינה.
למה רק לחץ ציבורי מזיז את המערכת?
וכאן מגיעה הביקורת הקשה ביותר: בפועל, תיקים של ילדים נעדרים מקבלים תנופה מחודשת בעיקר כאשר הם חוזרים לכותרות – בעקבות לחץ תקשורתי, ציבורי או פוליטי.
3+לא משום שאין אנשי מקצוע מסורים, אלא משום שאין מנגנון שמחייב את המערכת להישאר בעוצמה מלאה לאורך זמן. בלי רעש ציבורי, בלי מעקב פרלמנטרי, בלי לחץ מתמשך – תיקים עלולים להידחק לשוליים. מדינה לא יכולה להרשות לעצמה מציאות שבה הגורל של ילד תלוי בעוצמת הרעש הציבורי.
הפיקוח הפרלמנטרי קיים – אבל הוא תלוי ביוזמות נקודתיות
חשוב לומר ביושר: פרשת היימנוט לא הוזנחה לחלוטין בזירה הפרלמנטרית. לצד ח"כ עודד פורר, שפעל בעקביות במסגרת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, השתתפו בדיונים גם חברי כנסת נוספים ממפלגות שונות – בהם ח"כ גלעד קריב, ח"כ משה סולומון, ח"כ צגה מלקו וח"כ פניה תמנו-שטה.
חלקם העלו ביקורת על אופן ניהול החקירה, אחרים דרשו עדכונים שוטפים ושקיפות כלפי המשפחה, וחלקם הדגישו את הצורך לראות במקרה הזה לא רק טרגדיה אישית אלא כשל מערכתי.
3+העובדה שמספר חברי כנסת, מקשת פוליטית רחבה, בחרו לעסוק בפרשה – מעידה על ההבנה שהנושא חורג ממקרה נקודתי. אבל דווקא כאן מתחדדת הבעיה: הפיקוח הזה נשען על יוזמה אישית של חברי כנסת, לא על מנגנון קבוע ומחייב. אין חובה בחוק לדיון תקופתי, אין ועדה ייעודית לנעדרים קטינים, ואין מנגנון שמבטיח שהנושא יישאר על סדר היום גם כשהכותרות דועכות.
במילים אחרות: הכנסת כן יודעת לפקח – אבל המדינה עדיין לא יודעת לבנות פיקוח מובנה שאינו תלוי באדם אחד, בוועדה אחת או בלחץ ציבורי רגעי.
מה אומרות ההמלצות הבינלאומיות?
גם בזירה הבינלאומית אין מחסור באזהרות. ועדת האו"ם לזכויות הילד, בדוחות ההערכה שלה למדינות – כולל לישראל – מדגישה שוב ושוב את אחריות המדינה להגן על ילדים, לפעול במהירות במצבי סיכון, ולבנות מנגנונים מתואמים בין רשויות.
אבל כאן הבעיה: ההמלצות האלו אינן מחייבות אופרטיבית. הן אינן יוצרות בישראל חובה חוקית שמפעילה אוטומטית מנגנון חירום משטרתי כשילד נעלם. הן מצביעות על הכיוון – אך לא מחליפות חקיקה ומדיניות.
מה חייב להשתנות – פירוט, לא סיסמאות
אם אנחנו רוצות שינוי אמיתי, נדרשים צעדים מבניים ברורים:
1. חקיקה ייעודית: קביעה בחוק שכל היעלמות של קטין מוגדרת כברירת מחדל כאירוע סיכון גבוה, עם הפעלה מיידית של פרוטוקול חירום אחיד.
2. "שעון הסלמה" מחייב: עיגון בחוק או בתקנות של לוחות זמנים ברורים: בתוך מספר שעות – הסלמה לרמה מחוזית או ארצית, ללא תלות בפרשנות מקומית.
3. ביטול עיכובים מבוססי סיווג: לא ביטול שיקול הדעת, אלא קביעה שילדים אינם נכנסים למסלולים שמאטים חקירה בשלב הקריטי.
4. יחידה ייעודית לנעדרים קטינים: גוף ארצי סטטוטורי, עם סמכויות חקירה, תקנים, תקצוב ייעודי וחובת פרסום דוחות שנתיים.
5. שקיפות למשפחות ופיקוח קבוע: חובת עדכון שוטף למשפחות, ופיקוח פרלמנטרי קבוע – לא רק אחרי טרגדיה.
זה לא מקרה – זה מבחן
היימנוט עדיין לא חזרה הביתה, וכל עוד זה המצב- אסור לנו כחברה להתרגל, ואסור למדינה להסתפק בהצהרות. בסופו של דבר, הדרך שבה מדינה מגיבה כשילדה נעלמת אומרת הכול על סדרי העדיפויות שלה. המבחן האמיתי אינו במה שקורה כשיש כותרת – אלא במה שקורה ביום שאחרי, כשהרעש שוכך.
מדינה וחברה שלא מעזות להציב את ההגנה על ילדים בראש סדר העדיפויות – ישלמו על זה בעתיד של כולנו. היימנוט היא לא עוד פרשה. היא תמרור אזהרה. היימנוט מחכים לך בבית כמה שיותר מהר.
