פורסם הערב (רביעי) בחדשות 14: יותר משנתיים מאז החלה המלחמה, המציאות בקריית שמונה נותרת קשה. על אף שהתושבים הורשו לשוב לבתיהם כבר לפני כשנה, העיר עצמה מתקשה להתרומם ולשוב למסלול החיים שהיה לה ערב הלחימה.
"אנחנו אוהבים את קריית שמונה, אבל העיר מאז המלחמה לא חזרה להיות כמו שהיא", אומרת אורלי חורב, תושבת העיר. "אין פרנסה, אין תרבות, אין חינוך, אין בריאות. העיר סגורה".
2+באוקטובר 2023 חיו בקריית שמונה כ-25 אלף תושבים. מאז, כמעט שליש מהם לא חזרו לעיר, והעדיפו להשתקע ביישובים שאליהם פונו במהלך המלחמה. מי שכן חזר, פגש עיר שהולכת אחורה: רחובות שוממים, עסקים שנסגרים מוקדם, וקניון שטרם חזר לפעילות מלאה.
"זה מורגש בכל מקום", מתארת דורין ביטון. "בתי קפה נסגרים בחמש-שש בערב, חנויות נסגרות, והקניון עדיין לא מתפקד כמו פעם". לצד העסקים הסגורים, צעירים רבים עוזבים את העיר בחיפוש אחר עתיד כלכלי וחברתי יציב יותר. דירות רבות נותרו ריקות או נמכרות במחירי מציאה לרוכשים מחוץ לעיר, בהם גם אזרחים ערבים שבשנים האחרונות החלו להשתקע במקום.
2+"יש הרבה מהמגזר הערבי שרכשו פה דירות ונכסים, ואנחנו מאוד מפחדים ממה שיקרה", משתף נטע אוחנה בכאב. "ברגע שהתושבים בני המקום ינטשו וישאירו נכסים פנויים, העיר תאבד את האופי שלה".
לטענת התושבים, לא מדובר בגזירת גורל אלא בכשל מתמשך. הם מאשימים את הנהגת העיר בכך שלא נאבקה מספיק עבור קריית שמונה, ואת הממשלה בהיעדר השקעה, משאבים ומנועי צמיחה. לדבריהם, מערכת החינוך סובלת ממחסור חמור בכוח אדם, כמעט ואין פעילויות פנאי לילדים ולנוער, וחיי התרבות שהיוו בעבר עוגן משמעותי כמעט ונעלמו.
2+"גם לנכדות שלי אין לאן לקחת אותן", אומרת סוזן בוסקילה. "ילד חוזר מבית ספר ורוצה לעשות משהו – ואין. זו הסיבה שהורים עזבו". על רקע תחושת הנטישה, תושבי קריית שמונה יצאו השבוע לרחובות במחאה. בהפגנות נשמעו קריאות "לחם, עבודה", והמסר היה ברור: זהו מאבק על הבית, לא מחאה פוליטית.
"החלטנו לצעוק את הזעקה שלנו, את הכאב של התושבים ובעלי העסקים", אומר לנו מוריאל פרץ. "זה שלנו, אנחנו הקמנו את זה, ואנחנו נילחם במי שצריך". התושבים מדגישים כי מדובר בתחילתו של מאבק ארוך על עתיד העיר – מאבק על הזכות לחיות בכבוד במקום שבו גדלו, ולא להישאר מאחור ביום שאחרי המלחמה.
