כשחמאס מביט על המציאות כרגע, הוא מזהה שלושה נתיבים עיקריים שבהם יכולים להתקדם הדברים. שניים טובים לו בטווח הזמן המיידי או הרחוק, ואחד גרוע מאד עבורו ומן הסתם עדיף לנו. שני הנתיבים הטובים לחמאס הם: המשך מריחת הזמן כרגע ובהמשך דילוג לשלב הבא בהסכם.
למה? ראשית, כי כל זמן שישראל לא חוזרת ללחימה הוא נשאר ריבון חמוש על כמחצית משטח הרצועה ומוסיף להתעצם ולהתבסס בה צבאית, אזרחית וממשלתית. ובכל הנוגע לטווח הזמן הרחוק יותר: חמאס משתוקק לעבור כבר לשלב הבא בהסכם, מפני שלתפיסת ארגון הטרור במקרה הזה עזה נשארת בידיים פלשתיניות בזמן שישראל ממשיכה להידחק החוצה ממנה, תוך יצירת מציאות שבה הרצועה נבנית מחדש כשהוא עדיין הגוף החזק בה.
במסגרת שני הנתיבים האלה המלחמה להכרעת חמאס לא חוזרת, וכשזה המצב חמאס אומר לנו בפנים: אנחנו נשתקם עד לרגע שבו נהיה מספיק חזקים כדי לחזור ולטבוח בכם שוב.
אבל יש גם, כאמור, את הנתיב השלישי, הגרוע לחמאס אבל החיובי, ואפילו קריטי עבור ישראל. הוא: נתיב החזרה למלחמה. זה נתיב הבלהות של חמאס, והאפשרות שלשם יתכנסו הדברים היא שמעמידה עכשיו את חמאס בלחץ גדול מאד. הם אומרים לעצמם – השלב הראשון מאחורינו, נהדר, אבל מה עם השלב הבא? וכל זמן שהוא לא מגיע, בחמאס מבינים שהכול יכול לקרוס אל תוך הרווח שבין השלבים, ולרווח הזה קוראים חזרה ללחימה עד להשמדת חמאס.
במסיבת העיתונאים של חמאס שהתקיימה היום – הכל היה חריג: אופיה, אופן הגשתה, ואפילו התפאורה שלה. מטרתה להראות עד כמה חמאס עומד בהסכם, ועד כמה ישראל מפרה אותו. אבל העיתוי שלה הוא שמלמד הכול על חמאס בנקודה הזאת בזמן. ה"בין לבין" הנוכחי בעזה, והאפשרות שההסכם יקרוס אל תוך לחימה מחודשת – מבעיתה את חמאס, והאמת היא שכמעט לא צריך שום דבר מעבר לזה כדי להבין שזה בדיוק מה שצריך לקרות.
