אחת הטענות השכיחות של מתנגדי מתן החנינה לרה"מ בנימין נתניהו היא כי בניגוד לאנשי השב"כ בפרשת קו 300, נתניהו לא הודה באשמה וגם לא פרש מתפקידו, ולכן אינו עומד בתנאים המצדיקים חנינה. טענה זו מוצגת לעיתים כמעין תקדים היסטורי מחייב, שלפיו חנינה ניתנת רק לאחר הודאה ופרישה. ואולם, בדיקה מדוקדקת של העובדות ההיסטוריות מלמדת כי התבססות זו על פרשת קו 300 אינה מדויקת כלל וכלל.
בפרשת קו 300 לא הוצבה הודאה באשמה כתנאי לחנינה. כך לדוגמא, בבקשת החנינה שהוגשה לנשיא דאז, חיים הרצוג, צוין לכאורה, ביחס לראש השב"כ דאז, אברהם שלום, כי הוא פעל "ברשות ובסמכות". זהו ניסוח אשר לכאורה אינו משקף הודאה באשמה פלילית, אלא טענה לצידוק משפטי החוסם מפני אחריות פלילית.
2+גם החלטת נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, מבהירה לכאורה כי שאלת ההודאה של ראש השב"כ כלל לא עמדה במוקד ההכרעה. בהחלטתו כתב הנשיא, בין היתר, כי העניק חנינה מלאה לראש שירותי הביטחון ולעוזריו "מתוך מטרה לסיים את מחול השדים סביב הפרשה ולמנוע פגיעה קשה נוספת בשירות הביטחון הכללי". תכליתה המרכזית של החנינה נועדה אפוא לשים קץ לפרשה שפגעה במערכת כולה, ולא לאכוף הודאה אישית על אנשי השב"כ.
אלא שכאן מתגלה מיתוס נוסף, הנלווה למיתוס ההודאה, ואשר עליו חוזרים מתנגדי החנינה לנתניהו: מיתוס הפרישה. לפי הנרטיב הנטען, אנשי השב"כ היו מוכנים לשלם מחיר אישי לפני קבלת החנינה בכך שפרשו מתפקידם, ורק אז זכו לחנינה. גם כאן מדובר בהצגה חלקית ביותר של המציאות.
2+כך לדוגמה, אהוד יתום, מהמעורבים המרכזיים בפרשה, לא פרש מתפקידו בעקבות החנינה. להפך. לאחר קבלתה הוא המשיך לכאורה לשרת בשב"כ במשך כשלוש עשרה שנים, ומילא שורה של תפקידים בכירים ורגישים. בין היתר כיהן כממלא מקומו של ראש השב"כ בהיעדרו, וכן כראש אגף המנהל וכראש אגף האבטחה של השב"כ. לא מדובר בפרישה מן השב"כ, אלא בהמשך שירות פעיל בליבת מערכת הביטחון.
חשוב להזכיר בהקשר זה, כי אהוד יתום נחשד בתכנון ובהריגת שני מחבלים כפותים וחבולים, במסגרת פרשת קו 300, ובשיבוש מהלכי החקירות שנערכו בעקבות האירוע. לעומת זאת, ההאשמות נגד נתניהו, חמורות ככל שיש הרואים בהן, מצויות במישור שונה לחלוטין. אין מדובר בעניינו בחשד לנטילת חיים אלא בין היתר בחשד לקבלת סיגרים ושמפניות. על רקע זה, הדרישה כי דווקא בעניינו של נתניהו תותנה חנינה בהודאה באשמה ובפרישה מתפקידו נראית מנותקת מן התקדים ההיסטורי שעליו היא מתיימרת להסתמך. זוהי דרישה פוליטית עכשווית, ולא כלל משפטי מושרש המבוסס באופן מוצק על פרשת קו 300.
השאלה האמיתית אינה אם נתניהו הודה באשמה או פרש, אלא אם מתקיימים בעניינו אותם שיקולים ממלכתיים שבגינם הופעלה סמכות החנינה בעבר: מניעת נזקים מוסדיים מתמשכים, שמירה על תפקוד תקין של מערכות השלטון וצמצום פגיעה עמוקה באמון הציבור בהן. פרשת קו 300 מלמדת כי מוסד החנינה נועד להתמודד עם מצבים חריגים שבהם האינטרס הציבורי הרחב גובר על ההליך הפלילי הצר, ולא לשמש כתנאי להודאה או פרישה.
2+בהקשר זה ראוי להזכיר את דברי נשיא המדינה בהחלטת החנינה שהעניק לאנשי השב"כ, שלפיהם: "כנשיא המדינה, אני חש חובה להתייצב לצידם של אנשי השב"כ, ביודעי את מלאכת הקודש המסורה, המפרכת והחשאית שהם עושים יום יום ושעה שעה". נדמה כי שיקול זה חל גם על בנימין נתניהו. אף מי שחולק על דרכו הפוליטית אינו יכול להתעלם מהעובדה שמדובר באחד האנשים אשר במצטבר מילא את מספר תפקידי המפתח הרב ביותר, ולמשך התקופות הארוכות ביותר, בתולדות מדינת ישראל. נתניהו הקדיש עשרות שנים לשירות הציבורי, נשא באחריות העליונה להכרעות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות מן הרגישות ביותר, ופעל יום יום ושעה שעה בליבת העשייה הממלכתית.
במובן זה, הדיון בחנינה לנתניהו אינו אמור להיות דיון של אהדה או סלידה פוליטית, אלא דיון ממלכתי מפוכח בשאלה מתי טובת המדינה, מתוך ראייה כוללת של יציבות מערכות השלטון ואמון הציבור בהן.
