נשיא ה"עליון" לשעבר, אהרן ברק, נשא לאחרונה נאום בכנס משפטני שמאל וחתם במילים: "אני חושב שכבר איננו אזרחים, אלא נתינים". רבים בעם זעמו על דבריו של ברק וראו בהם חוצפה אחרי ששלושה עשורים, כולל התקופה שלאחר פרישתו, הוא עצמו רודה בחיינו, מרוקן מתוכן את כוחן של הכנסת והממשלה (באיוולת איומה של ממשלות ישראל שאיפשרו לו לעשות כך), ולמעשה הופך את כולנו לנתיני שלטון מיעוט קיצוני, שלטון המשפטנים הפרוגרסיבים – בג"ץ, יועמ"ש ופרקליטות.
אהרן ברק תוקף את הממשלה: "כבר איננו אזרחים – אלא נתינים"
הזעם על ברק כמובן מוצדק, אבל אני מציע דווקא להקשיב לו ולהבין לעומק את הסיבה בגללה הוא מרגיש דווקא נתין זר ולא למשל – אזרח שווה בין שווים. הרי במצב שפוי ודמוקרטי בו הכנסת תחזור לחיים והציבור הוא זה שיעצב את חייו במקום שופטים יודעי-כל שכולם מאותו גוון ודעה – יש מקום לכולם. אז איפה הבעיה מבחינת ברק?
ובכן, מעבר לתחושה הקשה של כל דיקטטור עם נפילתו מכסאו, לדעתי ברק מזהה נקודת אמת גדולה בתהליכים העצומים שעוברים על עם ישראל. השיבה האדירה של העם לתורת ישראל, ליהדותו ולעצמו, והתהליך הציבורי והמערכתי שמתחיל להוביל המחנה האמוני שדורש בגאון מדינה יהודית, מהווים אנטיתזה מוחלטת לתפיסה הפרוגרסיבית שהוביל פה ברק זמן כה רב כמעט ללא הפרעה לפיה אין מדינה יהודית ואף אין לגיטימציה למדינה שכזו אל מול כל שאר העמים, תפיסה איומה שהובילה מעשית לנסיון לבלום את גאולת עם ישראל בארצו, גאולת הגוף וגאולת הרוח.
לכן ברק, שהודה באופן אישי שאין לו שמץ של הבנה במשפט התורה ובתורה בכלל, ושאפילו לא יודע להשלים את פרשת קריאת שמע, מרגיש כעת לא רק הרבה פחות חזק מפעם, אלא לגמרי מחוץ למשחק. קריסת התפיסה הפרוגרסיבית בטבח שמחת תורה, היתה לא רק קריסה צבאית, אלא במידה רבה מאד הקריסה המשפטית של תזת "האויב הוא אני" של ברק, שכבל שנים את ידי צה"ל ואיפשר לארגוני עוכרים ומחבלים לתמרן את מערכת המשפט ואת ההנחיות לממשלה ולפיקוד הבכיר.
זו גם הסיבה שוועדת חקירה אמיתית תצטרך לחקור עד תום את שופטי בג"ץ בעשורים האחרונים ובראשם ברק, שפגעו אנושות בצה"ל וחייליו הגיבורים יחד עם היועמ"שים והפצ"רים עוד בימי גוש קטיף, דרך כל השנים שלאחר הגירוש בסבבים השונים ושחירבו את יכולת ההגנה באוגדת עזה, עד ליום הטבח עצמו. זו אותה מערכת משפט שפגעה באופן אקטיבי בלב – במעמד התורה ולומדיה, בארץ ישראל ובחלוצים, בשימור הרוב היהודי ובכלל בזהות היהודית של מדינת ישראל בכל סוגיות יהדות המדינה.
כעת עם ישראל מתרומם בחזרה אל נשמתו שנגזלה ממנו, ודורש את מחיר הגנבה בכפל כפליים. הוא חוזר אל רוחו המקורית ואל דרכו הישנה חדשה, דרכה של התורה הגואלת. ברק יודע, רגעים לפני סוף חייו, שחלומו לייסד כאן מדינת כל אזרחיה, מסתנניה ומחבליה – לא יתגשם לעולם.
מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית הצועדת אל עבר החזון הגדול של נצח ישראל, שלא ישקר ולא ינחם. ברק – מחוץ לאירוע. הוא מודע לכך ואזרחות פשוטה במדינה יהודית איננה רצויה לו, הכהן הגדול של הפרוגרס. אין בה מקום אמיתי עבורו, ולכן הוא זר לחלוטין. מאותה הסיבה שלא הרגיש מעולם חלק מהסיפור האמיתי של עם ישראל, וכל ההצדקה "בדיעבד" לטעמו לקיומה של המדינה המוזרה הזו באמצע המזרח התיכון, היא עצם הקיום ליהודים אחרי השואה, ולא סנטימטר אחד מעבר, לא לאומיות, לא יהדות ובטח לא קודש.
אז כשברק, כהן ה"עליון" מתחיל להרגיש נתין זר – זה עוד סימן שאנו כמעט בבית, ועלינו להתחזק ולפעול עוד ועוד עד שנגיע אל היעד: מדינה יהודית משגשגת, של תורה, גאולה, משיח ומקדש.
