"התושבים נדרשים להסתגר בבתיהם", "ירי כבד בין חמולות בכפר הסמוך", "כוחות משטרה במקום אך האירוע טרם הסתיים", "זה כל כך מפחיד. יש כדורים בכל רחבי הקיבוץ, ואין שוטרים או חיילים שיכולים לעזור. המשטרה נכשלה" "לא ייתכן שילדים ותושבים יחיו בפחד יומיומי" "אנחנו בסגר בקיבוץ כבר שעות…אין שוטרים או חיילים בקיבוץ שיכולים לעזור".
כך דווח בשבוע החולף על המתרחש בקיבוץ כפר הנשיא. לא בעזה. לא בלבנון. לא בלב השומרון. בגליל. צמוד לכפר טובא זנגריא. מדינת ישראל, שנת 2025. אזרחים סוגרים תריסים ונכנסים למרחבים מוגנים כי בכפר השכן מתנהל סכסוך חמולות חמוש, עם ירי חופשי ונשק אוטומטי במשך שעות. לא מדובר באירוע חריג. זו שגרה.
אותה שגרה נמשכת בנגב, ברמלה, בלוד, בירושלים, על כביש 1. מכונית תופת פלילית ליד נהלל וחיסול ב 443, בו נפגע יהודי חף מפשע. רציחות כמעט יומיומיות בדיר חנא ובכפר כנא. עסקים שאינם יכולים לפעול בלי לשלם פרוטקשן. לא מוסך, לא מסעדה, לא אתר בנייה. לא בנגב ולא במישור אדומים. עיריות שלמות שבהן ארגוני פשיעה קובעים מי יזכה במכרז, מי יעבוד ומי ישתוק. כפי שנחשף לאחרונה גם בחלקים מעיריית נצרת שולטים ארגוני פשיעה.
3+בישראל מתקיימת היום מדינה בתוך מדינה. בתוך ישראל הרשמית, החוקית והדמוקרטית, חיה ובועטת ישראל אחרת. ישראל מאפיוזית. חמושה, אלימה, בטוחה בעצמה. עבריינים שמצטלמים בגלוי עם נשק, עם רכבים גנובים, עם ערימות מזומנים. עם רכבים גנובים, דנדשים מהניילון ברשתות החברתיות למכירה או פדיון בידי בעליהם החוקיים, שמים את המשטרה, את הרשויות וגם את אזרחי המדינה ללעג.
וכאן חשוב לומר את האמת בלי להירתע. זו פשיעה ערבית. מגדרית, מגזרית ומסומנת ולכן היא פחות מטרידה את ישראל הנורמטיבית. היא נתפסת כבעיה של מישהו אחר. של מגזר אחר. של יישובים אחרים. זו טעות חמורה. משום שהפשיעה הזו אינה נשארת בכפר. הנשק אינו נשאר במגזר. והאלימות, בסופו של דבר, פוגשת את כולם.
כך למשל שוק הרכב הגנוב. עשרות אלפי כלי רכב נגנבים מדי שנה. ביטוחי הרכב מתייקרים בעשרות אחוזים. בעלי רכבים מחפשים פתרון. ובמקביל פועלת תעשייה שלמה של רכבים גנובים נדרשים ומוצעים למכירה. הכול גלוי. הכול ידוע. כלי רכב חדשים נמכרים בשטחים בפנים גלויות וללא מורא, במרחק דקות מכפר סבא וראש העין.
3+אותם גורמים, אותם שמות, אותם מגרשים. עיתונאים ופעילים חברתיים כמו איילת לאש מציפים שוב ושוב ברשת את זהות הסוחרים ואת נתיבי ההברחה. המדינה רואה. הציבור רואה. הכל קורה מתחת לאף ובגלוי והאכיפה כמעט שאינה קיימת.
הפשיעה כבר חוצה קו ברור והופכת לאיום ביטחוני מובהק. הברחות אמצעי לחימה, תחמושת וחומרי נפץ, כולל מה שמוגדר "נשק שובר שיוויון" מגבולות ירדן וממצרים נמשכות חודשים ארוכים. גבולות פרוצים. עשרות אלפי כלי נשק לא חוקיים במגזר הערבי. זו אינה סטטיסטיקה. זו תשתית. תשתית שיכולה להתהפך ברגע מאירוע פלילי לאירוע לאומני, מטרור ועד התפוררות הסדר הפנימי במדינה, באופן כאוטי.
מתבקשת לה השאלה הבלתי נמנעת. כיצד מדינה קטנטנה, מתוחכמת, שמצליחה לשתק אויבים חיצוניים בזירות רבות, לפעול בעומק איראן ולנהל מערכה אזורית מורכבת, אינה מסוגלת אפילו להתחיל להתמודד עם האיום הזה. התשובה אינה חוסר יכולת. היא חוסר הכרעה.
3+אין גורם מתכלל. אין תפיסה ברורה. האלימות מוגדרת כבעיה חברתית נקודתית ולא כאיום ריבוני. המשטרה נשלחת לבדה למערכה שהיא גדולה עליה לאין שיעור. אין יעדים לאומיים, אין מדדים, אין לוחות זמנים. המדינה מתנהלת כאילו מדובר במטרד מתמשך ולא בסכנה אסטרטגית, שעלולה לגלוש ברגע לפגיעה מהותית ביסודות קיומה.
וכאן מקסיקו הופכת מתיאור רחוק לתמרור אזהרה. היא לא קרסה ביום אחד. היא היססה. ניסתה להכיל. פיצלה סמכויות. פחדה מעימות חזיתי עם הפושעים וראשי האירגונים וכך הקרטלים הפכו לריבון. גבו מיסים, שלטו בטריטוריה, החזיקו נשק כבד. המדינה נסוגה לא משום שלא יכלה להילחם, אלא משום שלא החליטה. הדמיון לישראל מטריד. ההבדל הוא הזמן. מקסיקו כבר שם. ישראל עדיין יכולה לעצור.
גם ארצות הברית הבינה זאת. דונלד טראמפ הכריז מלחמה על הצפת אמריקה בסמים. לא רק אכיפה פנימית, אלא מאבק אלים ועיקש מחוץ לגבולות המדינה. פגיעה בנתיבי הברחה, בארגונים ובמדינות מקור. ההבנה פשוטה. כאשר איום פלילי חוצה גבולות, הוא הופך לאיום ביטחוני, ומדינה רצינית מפעילה את כל כוחה, אפילו מחוץ לגבולותיה.
3+המלחמה בפשיעה הערבית גדולה על המשטרה. זה אינו כשל אכיפה אלא אירוע טרור אזרחי (שהמרחק בינו לבין טרור לאומי, לעתים לא קיים). נדרש שינוי תפיסה מיידי. הקמת קבינט מיגור הפשיעה עם סמכויות על, יעדים מדידים ולוחות זמנים ברורים. זיהוי ארגוני פשיעה כארגוני טרור. רתימת החלקים הנורמטיביים בחברה הערבית לשיתוף פעולה עמוק ומוגן. פגיעה כלכלית מוחלטת בארגונים. החרמת נכסים. חיסול מקורות מימון. טיפול בהברחות ובגבולות כמשימה ביטחונית.
וכן, גם צעדים חריגים. גירוש משפחות פשע ומחוללי פשיעה למחנות עבודת פרך בערבה או מחוץ לגבולות המדינה. מי שמנהל מלחמה חמושה נגד ריבונות המדינה אינו אזרח תמים. הוא אויב מבפנים ואויבים מגרשים. ישראל זקוקה לניצחון מוחלט מוחץ ועכשיו. לפני שמקסיקו זה כאן.
