הוא ישב בין הקהל הנרגש באולם מליאת הכנסת, הקשיב לנאומו של נתניהו בשקיקה, כשלפתע שמע את שמו: "ארי, אתה הרוח של יהושוע, אתה הרוח של דוד, אתה הרוח של ישראל", ההמון כולו הריע לו ובראשו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שאף נעמד על רגליו. "כל המדינה הייתה באיזה אופוריה מטורפת, שראינו במקביל את התמונות של כל החטופים חוזרים. זה באמת מאוד מאוד משמעותי להבין שהיינו חלק מהדבר הזה ונלחמנו עליו", משחזר שפיץ.
ארי שפיץ בן ה-23 הוא לוחם גבעתי שנפצע באורח אנוש מפיצוץ מטען בבית ממולכד בעזה, איבד שתי רגליים ויד אחת ונחשב לאחד מהפצועים הקשים ביותר של המלחמה. בריאיון ל-C14 הוא מגולל את מסע השיקום הממושך שלו, האמונה שהתוותה את דרכו ומשימת חייו שעומדת לנגד עיניו לאורך כל הדרך.
1+לאחר הפיצוץ העז בזייתון, הרופא הגדודי סרק את ההרוגים והפצועים בשטח, הביט בארי המוטל מדמם על האדמה, וחשב שלא נותר אלא לקבוע את מותו, אך כנגד כל הסיכויים, הגיבור פקח את עיניו, ומאותו הרגע יצא למלחמה חדשה – המלחמה על החיים.
התעוררת אחרי חודש וחצי מרגע הפציעה, אתה זוכר את המחשבה הראשונה שחלפה לך בראש?
"האמת היא שאני לא כ"כ זוכר. אתה מתעורר מאוד מעורפל, מאוד מסומם. לוקח כמה ימים להתאפס, הכל מלא בהזיות ומלא בכל מיני אירועים הזויים. אז אין לי איזה סדר כרונולוגי של דברים".
מהרגע שבו אתה פוקח את העיניים, איך נראים החיים שלך?
"הייתי עוד שבועיים בסורוקה בטיפול מסור ומאוד מאוד אכפתי. משם עברתי לשיקום בתל השומר, הייתי שבעה חודשים בתל השומר. שם אתה מגיע מאפס, לא יכול לזוז, ולאט לאט אתה לומד לעשות הכל. ממש כל דבר וכל התנהלות ביום-יום לומדים לעשות מאפס. אם זה להתהפך, ואם זה לצחצח שיניים, ולנהוג, ולבשל כמה דברים במטבח, ולאט לאט אתה בונה עוד ועוד יכולות ולוקח עוד ועוד עצמאות אליך".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
על אף הפציעה האנושה והכאב הבלתי נתפס, רוחו של ארי נותרה איתנה. תחושת השליחות ממשיכה לפעום בו, והוא מסרב לשקוע בשאלות של "למה זה קרה דווקא לי". "אולי זה לא באופי שלי. זה לא כזה עניין אותי. אני מאוד משימתי. אם זה בהתחלה לעשות עוד דברים לבד, ועכשיו אם זה להתקדם בשאיפות שלי. וזה לא כזה מעסיק אותי", סיפר בפשטות אופיינית.
באופן כמעט בלתי נתפס, ארי לא מזכיר את הכאב או המוגבלות, אלא מתייחס לזה כעיכוב קל בלוח הזמנים: "לוקח לי עוד דקה או שתיים להתלבש בבוקר כי צריך לשים את הפרוטזות, ואני אעדיף לנסוע באוטו ולא ללכת ברגל, אבל אין לי איזה משהו אחד שאני מרגיש שלוקח לי את כל החיים".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הפכת לגיבור לאומי. אתה מרגיש שיש לך תפקיד מסוים?
"יש לי איזושהי אחריות לקחת את זה לצד הטוב ביותר. מצד אחד אני מנסה גם להסתכל על החיים שלי ולהשאיר דברים שאני רוצה להשאיר כלפי עצמי, ומצד שני אני מקווה שאני אצליח בהמשך לממש את האחריות הזאת ולהצליח לקדם אותה ולנצל אותה בצורה הכי טובה".
כמה האמונה עזרה לך לאורך כל הדרך?
"אני לא תמיד יודע לקשר את האמונה לתהליך השיקום שלי ולתהליך הפיזי, לא כל כך חווה אותה בצורה הזאת. אבל אני חושב שהחיים שלי והאידיאלים שלי בסוף מבוססים על האמונה הדתית ועל הערכים הדתיים שספגתי, וזה ממשיך איתי תמיד מאחורה ובסוף זה הבסיס להרבה הצדקות של מה שאנחנו עושים בתור מדינה, וזה הבסיס להרבה מאוד דברים וערכים שיש לנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. אז יותר אני חווה את זה במקומות האלה ופחות בחיים האישיים שלי".
1+סיפור הגבורה של ארי לא נשאר רק בגבולות ישראל, הוא חצה יבשות והגיע עד למסדרונות הממשל בוושינגטון. "זכיתי לפגוש כמה אנשים מעניינים ובעלי השפעה מאוד רחבה. אני אוהב את המפגשים האלה ואני מרגיש שהם משמעותיים, וגם אני חושב שזה חלק מהאחריות הזאת שיש לי, של למנף את הפציעה למקומות האלה".
קטפת הרבה יעדים בדרך. נפגשת עם וויטקוף, עם נשיא ארצות הברית, אתה לומד כרגע משפטים. איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"אני לא יודע. אני מקווה להיות במקומות משפיעים ומשמעותיים. אני לא יודע עדיין באיזה תצורה. ויש לי הרבה מחשבות שחלקן אני משאיר לעצמי, אני מקווה שאני אגיע למקום הנכון ברגע הנכון. אז נראה, אולי בעוד חמש שנים יהיה אפשר לעשות המשך, אבל לא יודע".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
בתקופה של שסע ופילוג, מה המסר שלך כלוחם שכמעט ומסר את נפשו למען המולדת לעם ישראל?
רובנו לא מסכימים על מה הדרך הנכונה לעשות את זה, ואני חושב שהפילוג באמת מגיע ממקום אמיתי, ובאמת שזה מגיע מתוך אכפתיות ורצון ודחיפה של אנשים שרוצים להביא אותנו למקום טוב יותר תמיד.
מצד שני אנחנו תמיד צריכים להיזהר ולעשות את זה בשיח ולא באיזושהי אלימות או פרובוקציות או דברים כאלה. ואני חושב ששיח, גם כשהוא לא תמיד מסכים אחד עם השני, תמיד מקדם אותנו קדימה. פשוט צריך לעשות את זה במינון הנכון ובכבוד הראוי. ובאמת זה טוב שאנשים מאמינים במדינה ורוצים לדחוף אותה קדימה, וזה מאוד הגיוני שאנחנו לא תמיד מסכימים איך".
