מדינת ישראל, למודת ניסיון וכאב, פיתחה במשך השנים "כיפת ברזל" אנושית שאין לה אח ורע בעולם. מערך כוחות ההצלה הישראלי הוא פסיפס ייחודי המורכב מארגונים ממסדיים ומשלל ארגוני התנדבות: מד"א, איחוד הצלה, זק"א, כיבוי והצלה ופיקוד העורף. המשותף לכולם הוא הרוח הישראלית – אותה תחושת שליחות שגורמת לאזרח מן השורה לעזוב הכל ברגע האמת ולהתייצב להציל חיים.
הצורך הקיומי בכוחות הללו הורגש בעוצמה חסרת תקדים במהלך "מלחמת 12 הימים" – מבצע "עם כלביא". המערכה מול איראן הביאה לעורף הישראלי אתגרים שלא הכרנו בעבר. הנזק היה רב, והרס המבנים בערים המרכזיות חייב מענה מיידי של ידיים עובדות, לבבות פועמים ומקצועיות ללא פשרות. בדיוק שם, בין ההריסות והעשן, התגלו פניה היפים של החברה הישראלית.
"המלאכים הכתומים" של גוש דן
אחד מאותם אנשים שהיו שם ברגעים הקריטיים הוא דוד מלאייב הכהן, מתנדב "איחוד הצלה" בכוח הצלה 10. במהלך המערכה, דוד וחבריו דילגו מזירה לזירה – מראשון לציון, דרך חולון ותל אביב, ועד לזירה המשמעותית ביותר שנחרטה בזיכרונו: הנפילה בבת ים.
"היה שם כאוס גדול", משחזר דוד בשיחה מיוחדת עם C14, "כשאני והחברים שלי הגענו לזירה, ראינו שרוב הכוחות מתמקדים בבניין הגבוה שספג הרס משמעותי. בחרנו לרוץ דווקא לבנייני הרכבת שסבבו את המקום". ההחלטה הזו התבררה כמצילת חיים. ללא ציוד פריצה מותאם, כשהם מצוידים בקסדות ושכפ"צים בלבד, נכנסו דוד וצוותו לבניינים החשוכים עם פנסים, מונחים על ידי קריאות לעזרה.
6+"מצאנו את עצמנו ממש מנסים לפרוץ את הדלתות", הוא מספר. "חילצנו קשישים ששכבו במיטות שלהם, כשעליהם זכוכיות וחלקים של אבנים". המשימה הייתה מורכבת: ללא חדרי מדרגות תקינים, הצוות נאלץ להשתמש באלונקה טקטית. ארבעה חובשים העמיסו את הפצועים, ותוך כדי סכנת חיים ממשית, הורידו אותם למטה והעניקו להם מתן טיפול רפואי.
לדוד לא היה ניסיון קודם בחילוצים בסדר גודל כזה. כשנשאל למה עשה זאת, התשובה שלו הייתה פשוטה: "זה פשוט חזק ממני. אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה". הפעילות לא הסתכמה רק בפן הפיזי. דוד לקח מגפון והחל לכרוז ללכודים שישמיעו רעש כדי שיאתרו אותם. הצוות עבר דירה – דירה, כשהם מספקים גם מענה לנפש – הרגעת נשים הרות וסיוע בחוסן.
רגע אחד, אנושי במיוחד, מלווה את דוד מאז. "בנפילה בראשון לציון, ראיתי איש הולך עם בוקסר, פצוע. עצרתי הכל ואמרתי לו: 'בוא, אני אעזור לך'". באותו רגע, דוד שם בצד את הפן הרפואי והתמקד באדם. "הייתי צריך להבטיח לו שנמצא את המשפחה שלו, רק שיכנס לאמבולנס. תוך כדי השבת הרמתי טלפונים כדי לאתר את משפחתו". הסוף היה מרגש: "כשהגעתי איתו לתל השומר, שם היו אשתו והילדים, הייתה התפרקות והתחלתי לבכות".
כמו בסרט באטמן: הרגע שבו הופנה הזרקור
המומחיות הישראלית בחילוץ והצלה הפכה לשם דבר עולמי. כשאסון טבע מכה בקצה השני של הגלובוס, משלחות פיקוד העורף הן לרוב מהראשונות להגיע. היחידה הארצית לחילוץ (יחצ"א) מורכבת ברובה מאנשי מילואים שמביאים איתם ניסיון חיים עשיר.
קא"מ (קצינת אוכלוסייה) ט', בת 40 ממודיעין, מביאה לשטח יכולות מפתיעות. באזרחות היא מובילה סטארט-אפ בתחום הבינה המלאכותית בחילוץ. את דרכה ביחידה החלה דווקא לאחר שקיבלה פטור ממילואים, כשהתעקשה להתנדב ושירתה כמחלצת במשך 16 שנה.
6+אחד האירועים המכוננים בהם השתתפה היה קריסת מבנה המגורים, בן 21 הקומות, במיאמי בשנת 2021. היא הגיעה לשם עם היחצ"א, ישר לאתר ההרס, והתחושה הראשונית הייתה הלם. "היו שם המון מחלצים, האנשים הכי מוכשרים בעולם, אבל הייתה תחושה של חוסר אונים מטורף", היא משחזרת בשיחה עם C14, "כמו למצוא מחט בערמה של שחת. התלבטתי עם עצמי אם אני יודעת מה לעשות, אבל אין לך זמן לחשוב יותר מדי".
רגע המפנה התרחש בחדר המשפחות. "לקחו את כל המשפחות של הנעדרים לחדר אחד לעדכון יומי. נכנסנו לחדר, ואני תמיד אומרת שזה אחד הרגעים הכי קשים בחיים שלי. מאות אנשים יושבים ומחכים, מתח באוויר, ולכולם ברור שהסוף לא יהיה טוב".
6+ט' וחבריה עמדו בדלת כדי לא להפריע, כשהם לבושים במדי צה"ל. "ואז פתאום מישהו הצביע עלינו", היא מתארת ברעד. "וכולם הסתובבו. זה רגע שאני חושבת עליו תמיד, קצת כמו בסרט 'באטמן', שמדליקים לו את האות בשמיים וכולם מחכים שהגיבור יגיע. נהייתה לי צמרמורת בגוף. מאות זוגות עיניים ננעצות בך, ושקט מוחלט. הבנו שהם פשוט חיכו לנו. זה היה נורא מלחיץ, כולם בטוחים שאתה הולך להציל את המצב".
הציפיות הללו הפכו למנוע עשייה. מיד בתום התדריך, המשפחות הסתערו עליהם בשאלות ותקווה. "זה רתם אותנו ישר להתחיל לעבוד. תוך כמה דקות ישבנו, הקשבנו לסיפורים והתחלנו להצליב מידע".
6+במשך 17 ימים פעלה המשלחת בזירה. אומנם לא היו שם ניסים של הצלת חיים, אבל היה שם הרבה אור בתוך החושך. "מיפינו את הלכודים, אנשים נמצאו ונלקחו לזיהוי", היא מספרת. בזכות עבודת המיפוי המדויקת, משפחות יכלו להביא את יקיריהן לקבורה. "אנשים חזרו אחרי הלוויה כדי להגיד תודה. הם אמרו לנו: 'בזכותכם יש לנו קבר שחשבנו שלא יהיה לנו'". נוצרה במקום קהילה של ממש; בקידוש שעשו ביום שישי השתתפו גם נוצרים ובני דתות אחרות, בתחושת שותפות גורל עמוקה.
את סיום המשלחת ט' לא תשכח לעולם. התכנון היה ללכת ברגל לאורך הים כדי להתאוורר אחרי ימי העבודה הקשים, אבל ברגע האחרון ביקשו מהם ללכת דרך הרחוב הראשי. "יצאנו החוצה וזה היה מטורף. פשוט חיכו לנו אנשים לאורך כל הדרך, משהו כמו שני קילומטרים. הם עמדו שם וליוו אותנו במחיאות כפיים ותודות. הבנו שהבאנו משהו שהיה עבורם בעל ערך עצום".
האור של חנוכה בהונדורס
לצד המשלחות, פועלים ביחידה אנשי מקצוע שמביאים ידע הנדסי קריטי אל לב ההריסות. קא"ב א', מהנדס חילוץ במחלקה 1 בפלוגה א' של היחצ"א, הוא דוגמה לשילוב הייחודי בין לוחם לאיש מקצוע. את שירותו הסדיר עשה כלוחם ביחידת דובדבן, ובאזרחות הוא עוסק בהנדסה של מבנים לא סטנדרטיים – ידע שמתרגם ישירות להצלת חיים כשהוא עולה על מדים למילואים כבר מעל עשור ביחידה.
6+בשבעה באוקטובר, א' ומחלקתו היו הראשונים לקפוץ לאשקלון כדי לייצר מוכנות בזירות הנפילה. תחת אש, הם עברו בין הזירות הרבות כדי לוודא שאין לכודים ושמוקדי האש כובו. בהמשך המלחמה, הידע ההנדסי שלו נדרש עמוק בשטח: הוא סיפק מענה לכוחות המתמרנים בשני אירועים בלבנון ובאירוע בעזה. במבצע "עם כלביא" פעל תחת פיקוד העורף במחוז חיפה וטיפל במספר פגיעות קשות בעיר.
אך הפעילות של א' חורגת מגבולות המדינה. בשנת 2020, בשיאה של מגפת הקורונה המאיימת, הוא יצא למשלחת הסיוע להונדורס, שנפגעה קשות מהוריקנים "אטא" ו"יוטה". המשלחת פעלה בערים בצפון-מערב המדינה בהן נגרם נזק רב, ועסקה בהערכת נזקים וסקירת תשתיות תחבורה, מגורים ומים. א' וחבריו סייעו למדינה בבניית תוכנית למניעת אסונות דומים בעתיד.
6+המציאות שפגשה המשלחת בהונדורס הייתה של ייאוש עמוק. "הגענו לסן פדרו סולה, העיר שנפגעה בצורה הקשה ביותר במחוז", משחזר א'. "ראינו סימני מים שהגיעו לגובה בלתי נתפס של חמישה מטרים. הבנו שמדובר במגה אירוע עם מאות אלפי נפגעים ושאין ביכולתנו 'להציל' את כולם, אבל התעקשנו לעשות משהו אחד משמעותי". המשלחת נשלחה לכפר הקטן "קרוז דה ולנסיה", שהיה נטוש כמעט לחלוטין וטובע בבוץ, שם התקבלה החלטה אסטרטגית: לא לסייע במרכזי הפליטים, אלא להכשיר את הכפר עצמו כדי לאפשר לאנשים לחזור הביתה.
השמועה על הישראלים שעובדים בכפר עשתה לה כנפיים, והתושבים החלו לשוב לבתיהם ולבקש עזרה בתיקונים. הידע ההנדסי של א' וצוותו היה קריטי: מכיוון שמערכת החשמל קרסה, הם גייסו תרומות ורכשו כמאה ערכות תאורה סולארית, ובמקביל פעלו לניקוז חדר הבקרה של מערכת המים. "הצלחנו להשיג קונטקטור (מגען) ולהפעיל את הגנרטור", מספר א' על רגע השיא ההנדסי. "כשהמשאבה חזרה לפעול והמים זרמו בברזים, נשמעו צהלות שמחה בכל הכפר. ביום האחרון שלנו שם, הדרכים היו פנויות, הגגות תוקנו והיה אור ברחובות".
6+הפרידה מהכפר הייתה אקורד סיום מרגש למאמץ המרוכז. התושבים המקומיים עמדו ומחאו כפיים למשלחת הישראלית שעזבה את המקום כשהוא שוב ראוי למגורים. אך הרגע הסמלי ביותר התרחש דווקא למחרת, בשדה התעופה, רגע לפני ההמראה חזרה לארץ. "הדלקנו נר ראשון של חנוכה בטרמינל", נזכר א' בהתרגשות. "עמדנו שם, מלאים בתחושת גאווה וסיפוק, בידיעה שרגע לפני החג, הצלחנו להדליק תרתי משמע אור קטן בנקודה נידחת על הגלובוס ולהחזיר את התקווה לאנשים שאיבדו הכל".
