לפני מספר שנים, בזמן שירותי הצבאי, עם תחילת תפקידי כקצין מבצעים מיוחדים, הגיע לביתי קצין האג"ם של סיירת מטכ"ל כחלק מתהליך החפיפה והכניסה שלי לתפקיד. במשך יותר משעה הוא סקר ולימד אותי על פעילות היחידה ועל ממשקי העבודה הצפויים לנו יחד. עם סיום הפגישה שאלתי אותו על השירות האישי שלו ועל ניסיונו כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל, ולתדהמתי הוא סיפר לי שהוא כלל לא לוחם והגיע ליחידה מתחום אחר לחלוטין שלא קשור ללחימה.
איך זה יכול להיות? שאלתי אותו. האם בתפקיד מבצעי ומשמעותי כל כך לא ממנים קצין שעשה את כל דרכו המבצעית בתוך היחידה? לא! הוא ענה לי. בסיירת מטכ"ל מחפשים לתפקידי ניהול את המנהלים הטובים והמקצועיים ביותר, ולא את הלוחמים העזים ביותר.

המינוי של רומן גופמן לראש המוסד עורר גל צפוי של ביקורת, ובעיקר טענה אחת שחוזרת שוב ושוב: הוא "לא מתאים"משום שלא צמח בתוך הארגון. אלא שהטענה הזו מחמיצה את השאלה האמיתית הנדרשת בעת הזאת, והיא דווקא לא השאלה באיזה בית גידול רומן גופמן גדל, אלא עם איזה "DNA" הוא נולד.
מערכות הביטחון בישראל בכלל, ובעת הזאת בפרט, אינן זקוקות רק לרצף תעסוקתי נכון או לתיוג ארגוני מדויק, אלא בראש ובראשונה לאנשים עם אופי, אומץ, אמונה בצדקת הדרך, ויכולת לזהות את המציאות באופן בריא ונקי, גם כשהיא לא נוחה או לא מסתדרת כמו שקדים במרק על פי הקונספציות המוכרות.
ההיסטוריה הביטחונית של ישראל מלאה בדוגמאות למינויים "לא טבעיים" שהתבררו כהחלטות נכונות בדיעבד, יותר ממה שהיו לכתחילה, ודוגמאות למי שהיה נכון מאוד לכתחילה אך טעות טרגית בדיעבד. לעיתים רבות, דווקא מי שלא גדל בתוך אותה קופסה, חבש את אותה כומתה וגדל באותו בית גידול שפקד לא רק מה לעשות אלא בעיקר איך לחשוב, ידע לראות את החסרונות שלה, לאתגר הנחות יסוד ולנער קונספציות.

רומן גופמן אינו קצין מודיעין קלאסי, וזה בדיוק יתרונו. הוא נושא DNA של לוחם ומפקד: לוחמניות, חשיבה מבצעית חדה, והבנה שמציאות ביטחונית היא סביבה שצריך לעצב, ולא סביבה שיש וניתן רק לייצב.
את התכונות הללו הוכיח רומן לא רק בתפקידי הפיקוד שלו בשדה הקרב, אלא גם ברגעים קטנים שלימדו את הציבור הישראלי כולו על אוסף רגעיו הגדולים. באירוע מתועד עם הרמטכ״ל לשעבר, גדי איזנקוט, כאשר סביב השולחן ישבו גנרלים בכירים וגיחכו לנוכח הדרישה הבלתי מתפשרת שלו ליזום, לפעול ולהפעיל את הכוח ולא רק להכילו, גופמן היה היחיד שהבין את המציאות המסוכנת המתהווה מצד האויב.
ובעוד ששורת הבכירים שעיצבו את מדיניות הפעלת הכוח הגיבו בציניות ובביטול, גופמן לא הראה על הבמה, מאחורי הפודיום, אפילו לא שמץ של חרטה. הוא עמד על דעתו, המשיך ודפק באגרופו על השולחן וקרא ליושבים בחדר: תתעוררו! אתם שבויים של החמאס, אתם הולכים שבי אחרי המסרים המרגיעים והקונספציות המוטעות, ולא מוכנים להביט במציאות נכוחה.

המוסד הוא ארגון ביטחוני קריטי, המשמש שכפ"צ הגנה חשוב לביטחונה של ישראל ולביטחונם של יהודי התפוצות. היכולת לחבר בין מודיעין לכוח אופרטיבי באופן מהיר, חד ונקי הפכה אותו, ולא בכדי, לארגון הביון המוערך והטוב ביותר בעולם, שיותר ממה שפעולותיו מוציאות את ישראל ממצבי משבר, הן בעיקר מונעות מישראל להיכנס למצבים אלה מבעוד מועד.
אלא שלמדנו היטב ב-7 באוקטובר כי הבעיה הגדולה ביותר שהובילה אותנו למשבר הנורא לא הייתה חוסר במודיעין, אלא דווקא עודף יהירות וביטחון עצמי שהובילו לתרגום מעוות של אוסף הידיעות הגלויות והסמויות שהיו על השולחן. מאז ומתמיד היה המוסד ארגון שיתרונו היחסי היה טמון בעושר אנשי מקצוע מנוסים ויצירתיים. אלא שכפי שנגני התזמורת היצירתיים והמוכשרים ביותר זקוקים למנצח מוכשר שייצור סימפוניה מושלמת, כך באותה המידה זקוק המוסד להנהגה חכמה ומנצחת, שמביאה נקודת מבט אחרת – מבצעית, חדה ומפוכחת, במציאות של איומים משתנים, זירות חופפות ולחימה תודעתית מתמשכת.
ייתכן כי דווקא החיסרון הגדול ביותר עליו מצביעים מבקרי המינוי יהווה את היתרון הגדול ביותר בתפקידו. העובדה כי אינו מגיע מתוך הארגון תאפשר לו לבחון את התהליכים ואת התרבות הארגונית בעין חדשה ונקייה, ולהביא כיווני חשיבה שלא נוסו עד כה, ואת מדינת ישראל להכרעה מהירה, חדה ועוצמתית יותר על אויביה.
