בעוד הסופה "ביירון" משתוללת בחוץ ורובנו מסתגרים בבתים, בני הנוער בגבעות יהודה ושומרון עולים על חרמוניות ויוצאים למרעה בבוץ ובקור המקפיא. עם ברק בעיניים ותחושת שליחות עמוקה, הם מספרים ל-C14 על הקושי הפיזי, על ההיסטוריה שקמה לתחייה ועל הסיפוק האדיר: "אנחנו השליחים של עם ישראל, אם אנחנו לא פה – המצב בשטח ייראה אחרת לגמרי".
"שגרת מרעה זה לקום בחמש בבוקר, כשעוד חושך מוחלט, להכין תה ולצאת עם הכבשים", מספר אדם בן ה-16 מחוות אביעד. המציאות שהוא מתאר רחוקה מלהיות קלה בימים אלו. "הקשיים בחורף הם הקור, הגשם והרוחות. כשאתה קם בבוקר ובחוץ קפוא, צריך להיערך בהתאם".
4+אדם מתאר את ההתמגנות לקראת הסערה: "כשיש סופה אני שם מכנס תרמי, שני סוודרים ואיזה שני מעילים". אבל הקור הפיזי מתגמד מול האידיאולוגיה הנחושה:
"המוטיבציה לצאת, גם כשלא כיף בחוץ, זה הידיעה שזה למען מטרה חשובה – שאנחנו גואלים את הארץ. אנחנו לומדים לעשות דברים שלא תמיד קל וכיף לעשות".
גם יונתן בנימין טובולסקי, רועה צאן מהשומרון, מחזק את הדברים. עבורו, אין תירוצים. "זה השליחות שלנו, אנחנו שליחים של עם ישראל לגאול את הארץ ואין מצב שנפספס יום מרעה", הוא מבהיר בריאיון ל-C14. "אם זה יום צום, שבת, ואם זה יום גשם ושלג וברד – אני אצא למרעה כמה שאני יכול. גם בשביל העדר, וגם כדי להראות נוכחות יהודית בשטח".
החורף מביא עמו אתגרים לוגיסטיים מורכבים. "הנעליים כבדות מבוץ, אי אפשר לשבת כל היום כי הכל רטוב, ולפעמים הערפל מצמצם את הראות", משתף אליהו מלט (19) מנקודת התיישבות בעמק שילה. הצמצום בראות הוא לא רק מטרד, אלא סכנה ביטחונית, אך דווקא כאן מתגלה חשיבותם האסטרטגית של הרועים.
גם אלישע בן יעקב, נער בן 13.5 בלבד המתגורר ברימונים ופעיל בנקודת ההתיישבות 'כפר טרפון' בבנימין, מבין היטב את גודל המשימה על כתפיו הצרות. "כשאני יוצא למרעה, אני חושב על המשמעות ומבין שאני למעשה כובש את השטח ושומר עליו," הוא מספר בבגרות מרשימה.
אלישע מתאר את המורכבות של עונת החורף בגבעות: "מצד אחד יש קשיים פיזיים, יורד גשם והקור חודר לעצמות. מצד שני, כל גשם שיורד משמח אותנו עד השמיים. אנחנו יודעים שהמים יביאו איתם ירוק בעיניים ושפע של עשב לעדר, וזה תענוג לראות". לצד הקושי, הוא נזכר ברגעים של חיבוק חם מהציבור: "באחת הפעמים יצאתי למרעה בגשם זלעפות והיה לי קר מאוד. פתאום הגיע מישהו לשטח עם מעיל, גרביים ומכנסיים חדשים ויבשים. הדאגה הזו נותנת כוח".
"הרועה הכווין את הכוחות": כך ההתיישבות מעניקה ביטחון
"יש הרבה סיפורים משמחים על התרומה שלנו לצה"ל ולשיפור הביטחון", אומר אליהו בגאווה. "לפעמים חיילים באים לרועה עם תמונה של צמיג בוער ושואלים איפה זה, כי רק מי שבאמת בשטח יום יום יודע לזהות כל מקום ולהבחין בשינויים. היו מקרים של ערבים שניסו להסתנן ליישובים, ומי שזיהה אותם והכווין את הכוחות זה הרועה שלנו".
4+אדם מחוות אביעד נזכר במקרה דומה מהימים האחרונים: "היינו עם הכבשים ופתאום שמנו לב לערבי לבוש שחור שבא לכיווננו. אמרנו לו לעצור, הוא לא הקשיב. בעל החווה הגיע ורדף אחריו עד שהוא ברח. הנוכחות שלנו שם קריטית".
ציונות 2025: "אם לא אנחנו פה – המצב היה נראה אחרת"
מעבר לקשיים ולביטחון, ישנו הממד הרוחני וההיסטורי שמחזיק את הנערים הללו על הגבעות והחוות גם כשהטמפרטורות מקפיאות. זוהר מאיר (17), חברו של אדם לחוות אביעד, מספר בהתרגשות על החיבור לשורשים דווקא באדמות אלו.
"משהו שכל הזמן מעניין מחדש זה לראות את ההיסטוריה שיש על הגבעה – מקוואות עתיקים, גתות ישנות. אתה מרגיש את החיבור לשורשים מתחזק כשאתה רואה שאבותינו צעדו פה לפני מאות שנים, ומאז לא דרכה פה כף רגלם", הוא אומר ל-C14. "כשאתה עם העדר ומחדש את האחיזה היהודית, זה מרגש לאללה. הידיעה שלפחות כרגע, אם לא אנחנו פה – המצב היה נראה אחרת מבחינת המרחב".
למרות הרוח האיתנה, התנאים בשטח לא פשוטים. בחוות אביעד, למשל, המבנים עדיין זמניים בשל עיכובים בירוקרטיים במעבר הנקודה. "אנחנו נערכים לסופה בצורה הכי טובה שאנחנו יכולים, אבל הרוב מבנים זמניים ולא תמיד כשירים לחורף", מודה זוהר.
4+אז איך הציבור יכול לעזור? לפעמים, זה הרבה יותר פשוט ממה שחושבים. "כל תמיכה קטנה עוזרת", מסכם יונתן מהשומרון. "לבוא לבקר, להביא עוגה, או ציוד כמו מעיל שמישהו הביא היום. זה כיף להרגיש שאנשים מבחוץ חושבים עליך ואכפת להם ממך". זוהר מצטרף לקריאה: "היענות במה שצריך, ולפעמים לא צריך כלום חוץ מביקור לכוס קפה ומילת עידוד. כי בקושי, לפעמים אתה שוכח כמה משמעותי מה שאתה עושה".
רעיית הצאן ושמירה על האדמות בידיים יהודיות אינה שמורה לבני הנוער בלבד. בחלק מהגבעות פועלים אנשי משפחה מבוגרים, שעזבו את הנוחות לטובת המאבק על הארץ. ישי קרת (46) ואביחי סוויסה (38) מ"חוות נוף המשכן", מדגימים בדיוק את הנקודה הזו.
4+החווה, שהוקמה לפני שנה על ידי אביחי, ישבה תחילה בנקודה אסטרטגית המשקיפה על מקום המשכן הקדום, בין גבעת הקטורת בעלי לכפר קריות, וכיום ממוקמת מתחת ליישוב שילה, שם הצטרף ישי למלאכה. מבחינתם, התשובה לשאלה "למה אתם כאן" ברורה כשמש.
"היציאה למרעה יום-יום והעיבוד של השטחים בין שילה לכפרים ג'אלוד וקריות, מראים לערבים מסביב למי באמת שייכת האדמה הזו ומי מוכן להשקיע את כל כולו כדי לחיות כאן", הם מסבירים. בעקבות הסופה, ההיערכות בחווה בשיאה: החל מחריש וזריעה של שטחי המרעה ועד חיזוק מבנה הדיר שיהיה אטום לרוחות ולגשמים, כדי להבטיח מקום נעים ויבש לטלאים הרכים שנולדו ממש בשבועות האחרונים.
עבור ישי ואביחי, החיבור לאדמה הוא הרבה מעבר לאקט של בעלות – הוא חיבור רוחני עמוק לבורא עולם. "שגרת המרעה מפגישה אותנו עם הטבע של ארץ ישראל בכל העונות, החום של הקיץ, הקור והגשם בחורף – ולכל עונה יש את היופי והתפילה המיוחדת שלה", הם משתפים בתחושת שליחות. "המרעה הוא הזמן להתבונן מקרוב על מעשי ה' ולהודות לו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להיות כאן".
4+בזמן ש"ביירון" תמשיך להכות בימים הקרובים, החלוצים הצעירים הללו ימשיכו לצאת עם אור ראשון אל הגבעות. הם, הכבשים, והאדמה שמחכה רק להם. אז לפני שאתם מתלוננים על קשיי מזג האוויר תזכרו את אלו שניצבים שם בחזית כדי לשמור על אדמות ארץ ישראל בידיים יהודיות.
ואם אתם שואלים אותם, יש בהחלט איך לסייע להם מרחוק החל מקבוצות וואטסאפ למסירת ציוד חיוני, דרך התנדבות לשמירה לילית מדי פעם, ועד תרומות כספיות שמממנות את הפעילות המבורכת.
