בזירה הסורית אין מקום לרומנטיקה ואין מקום לאשליות, אך בשנים האחרונות מנסה אבו מוחמד אל-ג'ולאני לבצע "הנדסה תדמיתית" מסוכנת. מנהיג זרוע אל קאעדה לשעבר ומפקד ארגון הייאת תחריר א־שאם (HTS) מנסה לצאת מהמערה, להיכנס לחליפה ולמכור למערב שהוא הפך ל"אופוזיציה אחראית".
אלא שמאחורי החליפה עומד אותו אדם עם אידאולוגיית ג'יהאד סונית קשוחה, סביבת פעולה טרוריסטית ומסרים אנטי-ישראליים ברורים. הארגון שלו ממשיך לערוך מצעדי שנאה, להאדיר את חמאס ולבנות תשתיות כוח באדליב ובמערב סוריה. למרבה הצער, הצגה זו מוצאת אוזן קשבת אצל חלק מקובעי המדיניות בארצות הברית, אך הפתיחות כלפי ג'ולאני איננה רק "טעות פוליטית", אלא סכנה אסטרטגית שהאזור כולו עלול לשלם עליה מחיר כבד.
3+ארגון HTS הוא ממשיך דרכה הישיר של ג'בהת אנוסרה, השלוחה הרשמית של אל קאעדה בסוריה, ומידע מודיעיני רב מצביע על כך שזהו צבא בהתהוות ולא עוד מיליציה מקומית. הארגון מפעיל מנגנוני ביטחון פנימיים ברוטליים, מערכי חי"ר קלים, יחידות פשיטה ורחפנים, בתי דין שרעיים ויכולות גיוס ותעמולה המהווים דה-פקטו שלטון מקומי.
מי שלא מבין כיום שמדובר בבניית כוח צבאי סדור, יבין זאת כשהארגון יהפוך לאיום שקשה לנטרל. האינטרס הישראלי מחייב לקרוא את השטח ולא את החליפה, ולהבין שהמרחב מול ישראל אינו נייטרלי אלא מחולק לגזרות בעלות חשיבות מבצעית קריטית שיש לשמר בהן עליונות.
מרחב האבטחה והשיבוש, המכונה "כתר החרמון", מהווה נקודת תצפית ואחיזה המאפשרת זיהוי מוקדם של כל תנועה מדרום אדליב וקוניטרה. שליטה במרחב זה מעניקה יתרון מודיעיני עצום ומאפשרת לצה"ל לבצע ניטור רציף של כוונות האויב, למנוע את התבססותו, לפגוע בתאי טרור ולבלום ניסיונות חדירה עוד בעומק השטח.
3+זהו קו ההגנה הקדמי שבו משובשות כוונות האויב האמיתיות; מה שלא ייעצר שם, יזלוג אל מרחב האחזקה והעצירה. מרחב זה הוא המקום שבו צה"ל יכול עדיין להכיל את העימות בעומק שטח האויב, לפני שהוא הופך לצבא מאורגן עם חילות ומערכי אש המאיים ישירות על יישובי קו הגבול, מחנות צה"ל והצירים הראשיים ברמת הגולן.
בדיוק במרחבים הרגישים הללו מתחיל אל ג'ולני לבחון את הגבולות ואת התגובה הישראלית. על כן, בביקור ראש הממשלה בארה"ב, חובה לסמן קווים אדומים ולהבהיר בפגישה עם טראמפ את האמת הפשוטה: "המדינאי" בחליפה הוא אותו מחבל עם אותה שנאה לישראל.
3+כל לגיטימציה בינלאומית לג'ולאני מקדמת אותו צעד נוסף להפיכתו לצבא אזורי, וישראל תהיה הראשונה לסבול מכך. חלון הזמן המדיני והצבאי מתקצר; ארגון כמו HTS לא נשאר "לוקלי" או מפוצל, אלא בונה יכולות, ממסד שלטון ומתייצב ככוח צבאי לכל דבר ועניין. כל עוד ג׳ולני קטן יחסית וללא חיילות כבדים, לישראל יש הזדמנות למנוע צמיחת צבא עוין על הגדר.
הניתוח הביטחוני הוא פשוט: אויב חלש ומפוצל קל יותר לרסן ולבלום, הרבה לפני שהוא הופך לכוח עם שרשרת פיקוד ומשמעת חטיבתית. המסקנה המתבקשת היא שעימות עם "הצבא של ג'ולאני" איננו תרחיש תיאורטי רחוק אלא התנגשות בלתי נמנעת. האויב פועל במכוון לייצר יכולת שתפגוש את ישראל בשטח, באמצעות בניית מוסדות, גיוס לוחמים והתערות באוכלוסייה – אבני היסוד של צבא המתקרב לדרום מערב סוריה.
בניגוד לאיראן או לחיזבאללה, מול HTS נוצר חלון חדש ומי שמזלזל בו עושה טעות מסוכנת. ככל שהשנים יחלפו, ייווצר מודל מסוכן של כוח חצי-מדינתי המגובה בשתיקה על ידי המערב, שעלול להיסחף לכל משבר אזורי כדי "להוכיח" את עצמו.
3+לסיכום, ישראל אינה מחפשת עימות, אך חייבת להיערך אליו מתוך הבנה שאם צבאו של ג'ולאני לא ייעצר היום, המציאות תהפוך לבלתי הפיכה. זהו אינו רק טור על יוזמה התקפית, אלא קריאת השכמה לראיית המציאות שבה גורם עוין מתמקם על הגבול וממתין לשעת כושר. חלון ההשפעה מצטמצם, וכל חודש שעובר מקרב את הרגע שבו ההתנגשות תהפוך ל"עובדה בשטח".
האסטרטגיה הישראלית חייבת להיות ברורה: ג'ולאני הוא עדיין מחבל, והמרחב הצפוני רגיש מכדי לאפשר לצבא עוין לצמוח בו. כפי שנכתב במקורות במסכת ברכות: "הבא להרגך, השכם להרגו" – עיקרון המחייב להקדים ולנטרל סכנה מיידית לפני שהיא הופכת למלחמה כוללת בתנאים קשים.
