אנו עומדים ברגע מכריע. כבר למעלה ממאה שנה שמדינת ישראל מנהלת את המרחב בין הירדן לים ללא חזון עקבי. מדיניות של ניהול סכסוך, דחיינות, הכלה, והחלפת חמאס בפתח וחוזר חלילה הולידה פעם אחר פעם את אותה תוצאה. כפי שנאמר "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כ"ט/י"ח), כאשר מדינה אינה מספקת חזון, המציאות ממלאת את המקום – והיא עושה זאת לא פעם בדרך הקשה, המסורבלת הארוכה והכואבת.
לאחר השבעה באוקטובר, המשפט הזה אינו פתגם אלא אבחנה. ישראל שילמה מחיר נורא על היעדר חזון. מדיניות ההכלה התנפצה עלינו ברעש גדול, ומובן שאם נמשיך בדרך זו, נקבל שוב ושוב את אותו אסון (פעם מעזה, ופעם מיו"ש ואולי גם בהתפרצות מבדואיסטן או בשיחזור שומר חומות בתוככי מדינת ישראל הקטנה).
כדי לגבש חזון חדש, יש לומר אמת שהסתתרה מאחורי עשורים של שיח מטעה. המדינה הפלשתינית כבר קיימת. שמה ירדן. זוהי אמת היסטורית, משפטית ודמוגרפית. אין זו עמדה פוליטית; מדובר בתיאור העובדות שעליהן נבנה המזרח התיכון המודרני.
4+כיצד ירדן נוצרה, ומה החליטו הבריטים עם הקמתה?
בשנת 1921 כינסה בריטניה את ועידת קהיר, כנס בין משרדי אדיר היקף שנועד לעצב את המזרח התיכון לאחר קריסת האימפריה העות׳מאנית. השתתפו בו נציגי משרד המושבות, משרד החוץ, קצינים, מודיעין, מומחי שבטים ונציגי בית ההאשמים. מטרתה הייתה להחליט אילו ישויות מדיניות יקומו במרחב, וכיצד ניתן להבטיח סדר יציב באיזור.
במהלך הוועידה אמר שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל כי עבר הירדן איננו "מדינה ירדנית" אלא חלק מפלשתינה שעליו תקום הישות הערבית. הוא ציין כי בריטניה "מקימה ממשל ערבי בפלשתינה המזרחית, בהתאם להבנה המקורית של ייעוד המנדט". בדו"ח נוסף של משרד החוץ הבריטי נכתב כי "עבר הירדן יש להתייחס אליו כ"פלשתינה הערבית". בתזכיר פנימי של משרד המושבות נקבע בפשטות: "אין דבר כזה מדינה ירדנית; המונח "ירדן" חסר כל משמעות אתנית או היסטורית".
מדובר במסמכי יסוד שעמדו ביסוד כינון הממלכה ההאשמית הירדנית ולא בפרשנות ציונית או אנטי ירדנית. כלומר המשמעות הפשוטה הינה כי הבריטים חילקו את פלשתינה לשני מרחבים – פלשתינה היהודית ממערב לירדן, ופלשתינה הערבית ממזרח לו.
4+זו ההבנה שעמדה בבסיס המנדט. זהו הבסיס שעליו קמה מדינת ישראל – וזהו גם הבסיס שעליו קמה ירדן. לא היה "עם ירדני". הזהות הירדנית היא יצירה מלאכותית. המחקר ההיסטורי מבהיר בצורה חד משמעית: לא היה "עם ירדני". לא הייתה ירדן היסטורית. ולא הייתה מסורת ריבונית מקומית.
הזהות הירדנית התגבשה רק משנות השלושים והארבעים של המאה ה 20, כיצירה מלאכותית של הבריטים ובית ההאשמים. ההאשמים עצמם הגיעו מחג'אז, לא מעבר הירדן. הם למעשה מהגרים בירדן. לעומת זאת, הזהות הפלשתינית החברתית, המשפחתית, הכלכלית – התקיימה במערב ובמזרח הירדן כאחד. ההפרדה ביניהן היא התפתחות מאוחרת מאוד, שנבעה מאילוצי המלוכה הירדנית.
הדמוגרפיה. הפלשתינים הם המציאות הדומיננטית בממלכה. הנתונים אודות כמות הפלשתינים בממלכה הירדנית, מדברים בעד עצמם. ההערכות המפחיתות, מדברות על 40% פלשתינאים בממלכה ואילו הערכות אחרות, מגיעות לכדי 65% של פלשתינים (ואף יותר) מתוך כלל תושבי ירדן.
4+לפלשתינים תפקיד מכריע בהצלחת הממלכה. הם עמוד השדרה של הכלכלה הירדנית. הם הגורם הדומיננטי בבעלי המקצועות החופשיים, מסחר, רפואה, אקדמיה, בנקאות ויזמות. בשנים האחרונות ירדן נוקטת רפורמות כלכליות משמעותיות ומצמצמת את השירות הציבורי ומרחיבה את המגזר הפרטי. הפלשתינים הם המרוויחים הגדולים, בזכות השכלה, קשרים במפרץ וקשר ישיר, משפחתי ופיזי, ליהודה ושומרון (הגדה המערבית).
הפלשתינים בירדן, לא מהווים נטל או בעיה. ההיפך, הם מנוע הצמיחה המרכזי וקטליזטור חשוב וחיוני לכלכלה ולמדינה הירדנית. גלי הגירה פלשתיניים – וירדן לא קרסה .
ירדן קלטה כמויות עצומות של מהגרים פלשתיניים לתוכה. הגל הראשון היה לאחר ובעקבות מלחמת השחרור בשנת 1948. השני, בא בעקבות מלחמת ששת הימים והגל השלישי התרחש בשנים האחרונות, כאשר הגיעו אליה מהגרים מסוריה ומעיראק וממדינות ערביות נוספות ובתוכם לא מעט פלשתינים, שחשו בנוח להצטרף לגורם הדומיננטי בממלכה.
אף אחד מהגלים האלה לא מוטט את הממלכה. בזמן שסוריה, לוב, עיראק ותימן קרסו. ירדן שרדה את האביב הערבי כמעט ללא זעזוע משמעותי. היא עשתה זאת משום שפיתחה זהות מדינתית יציבה המבוססת על ברית בין שבטים ירדניים ובין אוכלוסייה פלשתינית יצרנית.
4+הפחד האמיתי של ירדן אינו מקריסה דמוגרפית (שהרי זהותה ממילא בנויה על האלמנט הפלשתיני הבולט והמשמעותי) אלא מאובדן שליטה פוליטית ופגיעה בזהות ההאשמית. ההתמודדות עם עמדת ירדן, היא מתנגדת – אבל זו אינה סיבה לנטוש את המציאות .
ירדן מתנגדת נחרצות לקיבוע הרעיון שהיא "המדינה הפלשתינית" וחותרת באופן מסורתי להשרשת ויישום רעיון "שתי המדינות" וחלוקת ארץ ישראל בין מדינת ישראל למדינה פלשתינית, מן הטעמים הבאים:
חשש לפגיעה במעמד הכתר האשמי. חשש מ"השתלטות פלשתינית" על מוסדות השלטון בירדן. חשש מביקורת מצד העולם הערבי שהיא מוותרת על מה שמכונה, פלשתין המערבית. חשש מתסיסה שבטית פנימית וחתירה שלהם ל"הגדרה עצמית" או זכויות יתר.
החששות כמובן מובנים ולחלקם יש בסיס במציאות, אולם מדובר בהתנהלות שניתן להסדיר במסגרת "הסדר העולמי החדש", שממילא אינו פוסח על המזרח התיכון ובאופנים הבאים:
- באמצעות מתן ערבויות בינלאומיותע"י תהליך הדרגתי מבוקר וזהיר
- דרך סיוע כלכלי אזורי שלו ישראל תהיה שותפה
- באמצעות תיאום עם סעודיה ומדינות המפרץ
- בחינת מודלים של איחוד מדיני אזרחי שאינם מאיימים על הכתר ושלמותו
ירדן איננה חלשה; היא אחת המדינות היציבות באזור. החששות שלה ניתנים לניהול – ולא צריכים להכתיב את חזון ישראל. ולא זו בלבד שאין התנגשות, אלא באמצעות שכנוע דיפלומטי ועמידה יציבה מאחורי החזון, ירדן עשויה להפיק תועלות מכך וליהנות מפירות קליטת הפלשתינים לתוכה והגדרתה כמדינה ההאשמית פלשתינית הערבית. הבית הלאומי של ערביי האיזור.
ישראל אחרי 7 באוקטובר. מדינה פלשתינית על כביש 6 היא סכנה קיומית . בעבר, ויכוח על רעיון ויישום "שתי מדינות" היה ויכוח אידאולוגי. היום זהו ויכוח על עצם קיומה של ישראל. מדינה פלשתינית בטול כרם, בקלקיליה, בכביש 6, משמעה ישות עוינת במרחק דקה מלבה הפועם של ישראל.
הניסיון עם עזה הוכיח כי אין "שלטון מתון" שיכול לבלום התעצמות טרור לאורך זמן. גם ניסיונות ההתעצמות המחודשים של חמאס ברצועה, העובדה כי ערביי יהודה ושומרון לא שוקטים על השמרים ומבקשים את נפשנו ומשכללים את דרכי הטרור והפגיעה בישראל, מלמדים על איוולתו של רעיון "שתי המדינות".
הציבור הישראלי מבין זאת היום בכל רוחבו. אין היום בציבוריות הישראלית, לפחות מהמרכז ימינה, מי שתומך ברעיון שתי המדינות ובחלוקת הארץ. כאן נכנס החזון; שתי ישויות לאומיות בשני עברי הירדן .
החזון המתבקש, לשוב לתוכנית הבריטית, שכבר חילקה את הארץ וקיבעה את גבולות המדינה היהודית, בין הים לנהר הירדן ואת המדינה הערבית (שניתנה במתנה לשלטון ההאשמי, אך מסיבות פוליטיות וללא שום זיקה מיוחדת שלהם לשטח זה), ממזרח לירדן. מ זה היה המבנה הבריטי המקורי. זהו המבנה שהתבסס בפועל בשטח במשך למעלה ממאה שנה. זהו הפתרון היחיד שאיננו דורש להמציא מדינה חדשה מאפס. וזהו הפתרון היחיד שמעניק אופק אמיתי לפלשתינים בתוך מדינה קיימת ויציבה, שהם ממילא הגורם הדומיננטי והמרכזי ואף הרוב בה.
4+ומה עם עמדת העולם? העולם כבר אינו דבוק לדפוסי חשיבה משנות ה-90. ארה"ב, סעודיה, מדינות אירופה וגורמי האזור מעבירים בפועל את מרכז הכובד לפתרון אזורי, שבו ירדן ממלאת תפקיד מרכזי. גם בעולם מבינים ויודעים, שפתרונות העבר כשלו ורק הובילו לטרור ומשטר דמים, ממנו סבל וסובל כל האזור ולא צמחה ממנו שום תועלת לפלשתינים.
עם העובדות לא ניתן הרי להתווכח, כאשר מחצית ואף מרבית מתושבי הממלכה הירדנית הם פלשתינים, המשתלבים מצוין במדינה, בהנהגתה ובכלכלתה. מגלים נאמנות למלך ותורמים לצמיחתה של ירדן. איזה נזק יתחולל אפוא, אם אחיהם היושבים ממערב לירדן, יצטרפו אליהם, בתנאים הקיימים, עם אותן נאמנויות ועם יכולת להתפתח ברמה הלאומית, כלכלית ומדינית.
הגיע הזמן להפסיק לפחד מהאמת, לגרור רגליים ולדשדש. השבעה באוקטובר חשף את המחיר של חיים ללא חזון. השאלה אינה עוד מה העולם יגיד, אלא האם ישראל מוכנה להמשיך להתנהל בלי כיוון, להתגלגל עם האירועים לעוד מאה שנים קדימה, או להתחיל לעצב את המציאות בעצמה ועבורה.
הגיע הזמן לומר בפה מלא: ירדן היא המדינה הפלשתינית. כך היא נוצרה. כך היא מתפקדת. כך היא נתפסת במרחב. ישראל זקוקה לחזון ולפתרון שיש לו יסודות אמיתיים. שתי ישויות לאומיות בשני עברי הירדן, זהו הפתרון היחיד שמציע לישראל ולפלשתינים תקווה יציבה ולא חלום שבור.
