אלמנתו של איתן אורבך ז״ל, שנהרג ביום שישי בתאונה מבצעית בצפון הבקעה, נשאה דברים מרגשים על פועלו של בעלה ועל החוות שבהן שירת ואותן אהב. בדבריה, הדגישה את תרומתם של אנשי החוות לביטחון באזור ואת המחיר האישי שהם משלמים בחיי היום-יום.
לדבריה, נוכחותם של אנשי החוות בשטח מייצרת ביטחון ממשי: "אם הם (החוות) שם והבדואים לא שם – אז לא היו יריות בכבישים. ולא היו פיגועים, לא בבקעת טובאס ולא בשום מקום. כי החבר'ה האלה מבינים רק ככה. מי שיש לו ריבונות – שולט – זה הסיפור".
לדבריה, "מאיפה האנשים הגיעו? מאיפה הרוצחים של כל מי שנהרג בבקעה האחרונה הגיעו? משם. ואיפה הם עכשיו? הם לא שם. כי כל החבר'ה של החוות מעיפים אותם מכאן, ומייצרים לנו חווית חיים וביטחון, ואנחנו לא מכירים אותם! ואנחנו לא יודעים מי הם".
היא הוסיפה על חייהם של אנשי החוות: "אנחנו לא מכירים את האירוע הזה". לדבריה, המפגש איתם יצר אצלה תחושה פיזית: "פיתחתי איזושהי תופעה פיזיולוגית בשנתיים האחרונות, שכל פעם שאני עומדת ליד מישהו מהם, אני פיזית מרגישה גרגר אבק. באמת, מי אני? אנשים חיים בכלום ושום דבר, והם מצילים אותך".
היא סיפרה על ביקוריה בחוות: " הייתי בכמה חוות, לצערי לא בכולן, שזה אנשים שמגדלים ילדים וכדי להסיע אותם לגן או לבית ספר זה שעות הלוך ושעות חזור, והם… לא רואים את זה. זה ברור מאליו, זה 'פשיטא', זה ברור שזה מה שצריך לקרות, כי זה שלנו".
על רוח התקופה אמרה: "המלחמה הזאת הביאה עלינו אסונות שאין לתאר, אבל היא קילפה אותנו, השאירה אותנו עם אמת כל כך גדולה, שהעם הזה הוא פשוט כולו רוח. כולו רוח, זה לא להאמין".
לבסוף ביקשה: "פשוט תפסיקו להסתכל בחדשות! יש פה דברים טובים, בעיקר דברים טובים, ואנחנו צריכים לזכור את זה. כל החיילים וכל הלוחמים וכל מוסרי הנפש בכל התפקידים ההזויים שהמלחמה הזאת יצרה – זה באמת אנחנו, זה ה-DNA שלנו".
אורבך ז"ל, תושב בית שאן, שירת במילואים כקצין בהגנה מרחבית (הגמ"ר) של בקעת הירדן והיה אחראי על הקשר עם החוות החקלאיות באזור. הוא הותיר אחריו את רעייתו, נחמה, מנהלת גרעין "נוף הגליל", וחמישה ילדים: ציון, דעאל, צרי, כרמי וארגמן שובה. הטרגדיה גדולה במיוחד, שכן אחת מבנותיו של אורבך אמורה להתחתן בעוד כשבועיים.
