ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר אתמול (ראשון) בכנס השגרירים וראשי הנציגויות של משרד החוץ שמדינת ישראל היא "מעצמה עולמית". למה בדיוק הוא התכוון כשאמר "ישראל היום היא מדינה שהיא חזקה מאי פעם, ישראל היא מעצמה, אזורית בוודאי. בכמה תחומים היא מעצמה עולמית"?
שלשום פרסם הבית הלבן את האסטרטגיה הגלובלית החדשה שלו, שעומדת בניגוד קוטבי לזו של ממשל ביידן: אינטרסים קרים, השתחררות מהתפישות הרומנטיות של בוש ושל אובמה על שינוי משטרים ודמוקרטיזציה, ובעיקר הקרבת הברית עם אירופה לטובת ברית עם רוסיה, כנגד הציר הסיני.
עבור ממשל טראמפ, אירופה היא יבשת בהכחדה, שעוד כמה שנים כבר לא תהיה בת ברית, כי היא תהיה במידה רבה מוסלמית בעצמה. הווק הרג את אירופה, הווק שולט בבריסל, והווק לא נהנה מאהדת מההמונים באירופה, שרואים לחרדתם איך היבשת שלהם משתנה דמוגרפית, וכל ניסיון לעצור את זה נתקל בבתי המשפט הווקיסטים שבולמים זאת תוך אימוץ פרשנות מרחיבה מאוד של מושג הפליטות. נשמע מוכר?
2+הקנס האדיר שהשית האיחוד האירופי על רשת ה-X של אילון מאסק (120 מיליון דולר) הוא ביטוי להתנגשות הזו. מאסק מאמץ מדיניות מתירנית לחופש הביטוי, שבאיחוד האירופי טוענים שמעודדת "פייק ניוז". זה דיבור קלאסי של השמאל, שעוין את חופש הביטוי ותומך בסתימת פיות באמצעות תביעות דיבה (העברת כוח לבתי משפט להכריע, עליהם הווק שולט) ובאמצעות רגולציית פייק ניוז (שוב העברת כוח לבירוקרטיה עליה הווק שולט).
מאסק בתגובה תקף בחריפות רבה את האיחוד האירופי, וטען שמדיניות ההגירה המתירנית של הביורוקרטים בבריסל הובילה ל"רצח עם" של לא פחות מ-400,000 איש שנרצחו או נאנסו על ידי מהגרים. הוא הוסיף וטען שבאירופה מכנים כל מי שמתנגד להגירה כ"ימין קיצוני", וזאת כדרך לעשות דה-לגיטימציה להמונים באירופה, שהם המיינסטרים. מרקו רוביו מגבה את מאסק ורואה במהלך פגיעה באינטרסים אמריקאיים, וטד קרוז אף קרא להטלת סנקציות על האיחוד האירופי. ארה"ב והבירוקרטיה האליטיסטית של אירופה – כבר לא best buddies.
2+כשאבני המשחק זזות, לנתניהו – כשחקן אסטרטגי גלובלי – יש מקום גדול יותר להשפעה. כשטראמפ רוצה להתקרב לפוטין כדי לסגור את המלחמה באוקראינה, ולמסד את הברית בינו לבין פוטין, הוא צריך את נתניהו כמתווך. ולנתניהו אין בעיה להרים טלפון לפוטין ולסייע. כי זה המשחק. אינטרסים, אמון וקשרים. ונתניהו יודע לשחק את המשחק הזה.
כדי להגן על האינטרסים שלה במזרח התיכון, לישראל יש גם אינטרס לתת משהו לטראמפ – ולא רק בדמות הישגים במלחמה, ששינו את פני המזרח התיכון, אלא גם בדמות קשרים דיפלומטיים והנעת תהליכים גלובליים רחבי היקף. כי אין הרבה שחקנים קבועים בפוליטיקה העולמית כמו נתניהו. ואין הרבה שחקנים מתוחכמים כמוהו – וגם שונאיו הגדולים יודו בכך.
2+אנחנו על סף המעבר לשלב ב' בעזה. נותר עוד להחזיר את החלל האחרון רן גווילי הגיבור, ואז יתחיל המשחק הגדול בנוגע לפירוז עזה: למה מתכוונים בדיוק במילה "פירוז" והאם הרשות הפלסטינית תהיה שחקן. עד כה כל מה שנתניהו אמר, אכן קרה. נכנסנו קרקעית לעזה, לרפיח, לפילדלפי, חיסלנו את נסראללה, החלשנו מאוד את חזבאללה במבצע הביפרים, תקפנו עם ארה"ב את מתקני הגרעין, והחזרנו כמעט את כל החטופים. כעת נותר לפרז את עזה מנשק.
כאן האתגר הדיפלומטי של נתניהו, ולשם כך הוא טס לארה"ב: כדי ליישר קו עם טראמפ, שסומך עליו, שמעריך את חוכמתו, וגם את הנודניקיות שלו. כי צריך להיות נודניק מול טראמפ, כי אסור להתקפל, כי המלחמה לא תסתיים בניצחון מוחלט, כפי שהבטיח נתניהו, ללא פירוז של החמאס. וצריך לייצר איום אמין במבצע צבאי כמנוף להשיג מטרות דיפלומטיות.
אמון הוא דבר נרכש. אני חושב שלאור ההישגים של נתניהו במלחמה עד כה, אפשר לתת בו אמון בעניינים האסטרטגיים הגדולים. יש לו את היכולת, יש לו את הניסיון, ויש לו את הכוח לעמוד בפני לחצים ולא להתגמש באינטרסים ביטחוניים ואסטרטגיים של מדינת ישראל. צריך לתת לו את מרחב הפעולה, אבל צריך גם להפעיל את הלחצים המתאימים כדי לוודא שהאינטרסים של הדורות הבאים של עם ישראל יישמרו. למען ילדינו, למען נכדינו, למען עם ישראל.
