כששמעתי את הטיעונים מהדיון האנטישמי במועצת העיר דבלין, בירת אירלנד, על ההצעה לשנות שם פארק בעיר מ"חיים הרצוג" ל"פלשתין החופשית" (הצעה שנפלה), לרגע הייתי בטוח שהם מדברים על מחבלי הנוח'בה שפשטו על היישובים שלנו בעוטף עזה.
חברי המועצה דיברו על כך שלישראל אין זכות להתקיים ושהרצוג פיקד על חיילים שרצחו, אנסו ובזזו חפים מפשע. זה בדיוק פרצופה המכוער של האנטישמיות המודרנית – להאשים אותנו בדיוק במה שעשו לנו, גם, ואולי בגלל, הפוגרום הנורא ביותר שהיה כאן אחרי השואה.
1+אירלנד, ספרד ומדינות רבות באירופה לא מבקרות את ישראל בגלל טיעונים שניתן להתווכח עליהם – אלא עושות שימוש בדמגוגיה, דה-הומניזציה ועיוות מוחלט של המציאות. אלו מדינות אנטישמיות, והבסיס לביקורת הארסית הזו היא אנטישמיות קלאסית.
היום לא יפה להגיד "אני שונא יהודים", אבל אפשר להצדיק את השמדתם אם מציגים אותם כרשע המוחלט. זה בדיוק כמו לצייר עליהם קרניים או זנב בשנות ה-40 של המאה שעברה. המטרה לא השתנתה, רק השיטה.
1+ברגע שנעשה את "הסיוויץ'" הזה נוכל להשתחרר מהרצון להצטדק כל הזמן בפני העולם הנאור. כי האמת היא, שזה לא משנה מה היינו עושים, האג היה מאשים אותנו בפשעי מלחמה. להפך – ככל שטובחים בנו יותר, התיאבון האנטישמי מתעורר.
כלל פסיכולוגי ידוע נכון כבר מבית ספר היסודי ועד פוליטיקה בין מדינות: העולם שייך למנצחים. קורבנות והלקאה עצמית מביאה ליחס בריוני ובידוד מהסביבה. אתה מקבל מה שאתה משדר.
מול עולם אנטישמי יש לנהוג בעוצמה וקביעת עובדות בשטח, או כמו שאמר ראש ממשלת ספרד בתסכול לאחר שפינטז אולי על ימי האינקוויזיציה וגירוש ספרד – אין לנו פצצות אטום לעצור את ישראל. בדיוק בגלל זה, אנחנו עדיין כאן.
