משהו עמוק קורה באירלנד, ומי שמפספס אותו היום – ישלם עליו בעוד שנים. לא מדובר בעוד ביקורת אירופית על ישראל, לא בעוד הצבעה באו"ם, ולא בעוד סיסמה של פעילי שמאל. באירלנד מתרחש שינוי מבני: מדינה מערבית, נוצרית, דמוקרטית, הפכה בעשור האחרון לאחת השחקניות האנטי- ישראליות האגרסיביות ביותר במערב. ככל שאני בוחן את התהליך הזה, כך מתחדדת לי המסקנה: אירלנד אולי קטנה, אבל התופעה שהיא מייצגת גדולה, מסוכנת ומדבקת.
כשאירלנד מצביעה נגד ישראל – ספרד מתיישרת. כשאירלנד מאשימה את ישראל באפרטהייד – בלגיה מהנהנת. כשאירלנד מקדמת הכרה במדינה פלשתינית חד-צדדית – אירופה הופכת קיצונית יותר. מדינות גדולות לא מעזות להוביל קו אנטי ישראלי חריף. זה מסוכן להן, זה עולה להן דיפלומטית. לכן הן מחפשות מדינה "שוברת שוויון", ומוצאות אותו באירלנד. אירלנד היא הפאנליסטית שאומרת בקול רם את מה שהשאר מעדיפים לרמוז.
2+מאיפה זה מגיע? מאותה רומנטיקה אירית שמסרבת למות. האירים תמיד ראו את עצמם כעם כבוש ונרדף. הם השליכו על הפלשתינים את הכאב שלהם – והזדהות רגשית כזו, עמוקה ובלתי רציונלית, קשה מאוד לפרק. זה לא ניתוח פוליטי. זה פסיכולוגיה לאומית ועל זה נוסף תבלין נוסף: ארגוני ה-BDS שהבינו שאירלנד היא כר פורה להנדסת תודעה.
התוצאה? בבתי ספר, בקמפוסים, בפרלמנט, ובתקשורת – ישראל היא "הכובש הברוטלי". הפלשתינים הם "האיריים החדשים". והעובדות? הן לא באמת חלק מהשיח. הסכנה: אם אירלנד הצליחה – עוד מדינות ינסו הסכנה אינה אירלנד עצמה. הסכנה היא המודל האירי: מדינה מערבית שמתרחקת מישראל, לא מתוך אינטרס, אלא מתוך אידאולוגיה. כי אינטרסים משתנים.
2+אידאולוגיה – כמעט אף פעם לא
אם ישראל לא תעצור את הגל עכשיו, בעוד עשור כמה מדינות אירופיות ייראו כמו אירלנד של 2025: קמפוסים קיצוניים, פוליטיקאים שמפחדים לומר אמת על הטרור הפלשתיני, תקשורת שמתמסרת לנרטיב חד־צדדי. אז מה ישראל צריכה לעשות? הרבה יותר ממה שהיא עושה היום מדיניות "התגובה" פשוט לא עובדת. מול אירלנד צריך לפעול כמו מול תופעה אידאולוגית – לא מול מדינה עוינת. להלן מה שאני מאמין שחייב לקרות:
להקים מערך ייעודי לאירלנד – לא עוד שגרירות שגרתית, אלא צוות שחוקר, משפיע, ומנהל מערכת יחסים אקטיבית מול מוקדי ההקצנה. להיכנס לעומק האקדמיה האירית. שם נולד הנרטיב. שם חייב להתחיל השינוי לייצר סדר יום חיובי: חדשנות, רפואה, אקלים, טכנולוגיות מים הציבור האירי צריך להכיר לא רק את מלחמות ישראל – אלא גם את תרומתה לעולם.
לפנות ישירות ללב האירים – ספורט, תרבות, מוזיקה, סרטים. מדינה עם זהות תרבותית חזקה מגיבה לתוכן יותר מאשר לניירות עמדה. באירלנד יש רגישות – יתר ללחץ אמריקני. ישראל צריכה לדרוש מוושינגטון להציב גבולות ברורים. התהליכים אותם מובילה אירלנד שמתחילים במחיקת הזהות היהודית כפי שעשתה בגן המשחקים ע"ש חיים הרצוג ז"ל והפיכתו לגן פלסטין החופשית הוא תחילתו של מדרון חלקלק.
2+ארה"ב כגורם מרסן
לארה"ב יש מטות של חברות גדולות הממוקמות באירלנד. האמריקאים חייבים להבהיר לאירים שמדיניות כזו פוגעת בעסקים וזה יחזור וינשך "בישבנם" ובאופן הזה לשנות את הקו הניצי אותו הם מובילים. בסוף, זה לא סיפור על אירלנד – זה סיפור על המערב והשנוי הלא טוב שחל בו.
ישראל עומדת היום מול קרב על לגיטימציה. זה קרב על האופן שבו העולם החופשי מבין את העימות במזרח התיכון. וזה קרב שאסור לה להפסיד. אירלנד היא נורת אזהרה. היא לא האויב – היא הסימפטום. ואל מול סימפטומים צריך לפעול בזמן, לטפל בהם שהם קטנים כמו בסיפור הבדואי והקומקום השורק, לפני שהם הופכים לבעיה גדולה. אם נמשיך להתעלם, נמצא את עצמנו בעוד שנים מול מערב שישראל בו היא "בעיה" ולא "שותפה" ואת זה – אסור לנו לאפשר.
