בלילה שבין שבת לראשון הגיעו כמה אוהדי מכבי תל אביב אל ביתו של מאמן קבוצת הכדורגל וזרקו שם חזיזים. האוהדים, שנמצאים בימים האחרונים במצב רגשי סוער במיוחד, רתחו מכעס לאחר שבשני המשחקים האחרונים חטפה האלופה לא פחות משישייה משפילה. בעקבות האווירה המלחיצה שנוצרה סביבו, המאמן הסרבי לא המתין יותר מדי: הוא ארז את המזוודות, לקח איתו את אשתו וילדיו, וקיבל את ההחלטה לעזוב את הקבוצה באופן מיידי.
עיתוני הספורט הגיבו בזעם חסר תקדים וכתבו כי "להגיע לבית של מאמן הוא קו אדום שאסור לחצות". ובאמת, מי שרוצה להפגין – שיעשה זאת במקום ציבורי. מי שרוצה למחות – זכותו. אבל להגיע לביתו הפרטי של אדם, לפגוע בשקט ובביטחון של משפחתו, זה כבר משהו אחר לגמרי.
ואני אומר: טוב שהתעוררתם עכשיו. בשלוש השנים האחרונות למדנו מהתנהלותה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, שהכול כביכול מותר: להגיע לבתים של אישי ציבור, להצית כבישים, לזרוק חפצים, לחסום צירים מרכזיים ולשתק את המדינה כולה בשם מחאה. כשהכול עובר בשתיקה – החברה כולה משלמת מחיר.
ההתנהלות הזו לא פגעה רק בחברי הכנסת או באנשי תקשורת. היא הפכה את החברה הישראלית לאלימה יותר, מתוחה יותר ומסוכסכת יותר. האלימות הזו כבר מבריחה אנשים טובים מהכנסת, מהממשלה (ד"ש לרון דרמר), ועכשיו גם מהעולם הספורט.
