את הרפורמה בסבב הראשון הצליחו הפלגים הרדיקליים של ההגמוניה הישנה (הקפלניזם) לחסום, בזכות שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים וקריאה למיטוט הצבא. מאז היינו בתקיעות: הכנסת מחוקקת, ועמית פוסל. תקיעות שהעלתה את השאלה האם צריך ללכת לכיוון של משבר חוקתי, או של סנקציות משתקות מצד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, כדי להחזיר את הדמוקרטיה לעם ישראל.
מינוי דוד זיני לראשות השב"כ ופרשת הפצ"רית לשעבר, יפעת תומר ירושלמי, שאת חשיפתה הניע, שינו את המומנטום. כעת המומנטום הוא עם ההגמוניה החדשה. מאחר שכל שרשרת הפיקוד של היועמ"שית המודחת גלי בהרב-מיארה מעורבת בפרשה – פרקליט המדינה, כל המשנים שלה, מנהל מחלקת הבג"צים, וכמובן סגן הפצ"ר – כפי שעולה מסיכום ישיבת הטיוח שנערכה ב-15.1.2025, נוצרה הזדמנות פז למוטט את היוריסטוקרטיה הישראלית ולהוביל לפיטוריהם של כל בכירי הפרקליטות, ובראשם בהרב-מיארה.
2+פרשת הפצ"רית הכתה בהלם את היוריסטוקרטיה. שלא כהרגלו, עמית הפקיד את ניהול סוגיית מינוי ה"פרקליט/שופט מלווה" בידי הרכב שמרני (לייט, ללא מינץ או סולברג). ההרכב נתן פסיקה העומדת בניגוד קוטבי לקו שהוא, יחד עם ברק-ארז, פיתח בשנה האחרונה: התנגדות לפוליטיזציה, סימון הדרג הנבחר כמושחת וגלוריפיקציה של הפקידים דרך דוקטרינת 'הפקיד כמנהיג' מבית היוצר של דינה זילבר. בניגוד ל'הפקיד כמנהיג', וילנר, שטיין וכנפי-שטייניץ קבעו שגורם פוליטי מוסמך למנות את מי שילווה חקירה ספציפית (להבדיל ממינוי קבוע של פרקליט מדינה או יועמ"ש), אף שהטילו על כך כמה סייגים שהפכו את המשימה לקשה במיוחד.
ואז השופט יצחק עמית החליט להתערב כדי לבלום את "הפוליטיזציה" רחמנא לצלן. היו לו שתי אפשרויות: הראשונה, להמתין שתוגש עתירה נגד מינוי בן-חמו, ואז לקבוע הרכב אחר שיוביל לתוצאה המקווה; אך אז הוא תלוי בשופט התורן, ועמית חשש שהוא לא יוציא צו ביניים. יוזכר כי אי-הוצאת צו ביניים מובילה לרוב לדחיית העתירה, שכן יש כבר מעשה עשוי.
2+כך אלרון הכניס לעמית אצבע בעין כשלא הוציא צו ביניים נגד מינוי אשר קולה, והפך את מינויו – בניגוד גמור לרצונו של עמית – למעשה עשוי. וכך כבוב הוביל למעשה לדחיית העתירה כאשר נמנע מלתת צו ביניים בעתירה המופקרת של ראשי השב״כ נגד מינוי זיני. עמית לא יכול היה לקחת את הסיכון הזה, שכן אינו רוצה להשאיר פסיקה העומדת בניגוד לדוקטרינה היוריסטוקרטית של הפקיד כמנהיג שהוא פיתח לאורך השנה האחרונה.
האפשרות השנייה הייתה לנצל את כוחו להחליט בבקשה לדיון נוסף, שהוגשה על-ידי "משמר הדיקטטורה" ולאחר מכן על-ידי פרקליטות המדינה, בנוגע להחלטת ההרכב להתיר ללוין למנות שופט חוקר במקרה החמור הזה. הוצאת צו ביניים (צו ארעי) בבקשה לדיון נוסף היא מהלך חריג, במיוחד כשמדובר בפסק דין שניתן פה אחד.
כאן ניצל עמית את כוחו, החליט לתקוע אצבע בעין של יריב לוין, ולחסום לתקופה ארוכה את מינוי בן-חמו, שכן הצו יעמוד בתוקף עד לדיון ואולי עד לפסיקה הסופית בבקשה לדיון נוסף (עניין של חודשים). הרושם הוא שעמית נוטה לאשר דיון נוסף בתיק זה לאור "תקדימיותו", וגם הוצאת צו הביניים מעידה על כך. הוא ישחק עם מספר השופטים בדיון הנוסף (7-9-11) כדי לראות מה יאפשר לו את התוצאה האופטימלית מבחינתו.
ובינתיים – הכול מוקפא. במשטרה משמיעים קולות שהם ממשיכים בחקירה. אך מה ניתן לצפות מה'טייח הראשי' ניצב בלט ועוזרתו רינת סבן הכושלת, כשבלט רץ לבג"ץ כדי לשכנע שבהרב-מיארה כלל אינה חשודה (את בהרב מיארה מאתרגים, ורק לדמיין מה היו עושים למישהו בצד השני של המפה הפוליטית). היכולת לייצר עד מדינה כעת חלשה בהרבה, ומה שנותר לקוות הוא לממצאים חפציים (מסמכים פיזיים שנמצאו בפצ"ריה הקושרים בין הפצ"רית ליועמ"שית) או לחומרים רגישים בטלפון הסלולרי של הפצ"רית/בענן.
2+עמית עשה טעות. כדי להציל את העליון, שופטי ההרכב השמרני הרחיקו עצמם מהפרשה ואפשרו ללוין למנות גורם חיצוני לחקירתה. עמית עושה את טעותו של אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות של 12: כשם שווייס נצמד לגיא פלג וצולל איתו, כך עמית נצמד לפצ"רית וליועמ"שית וגורר איתו את כל העליון מטה.
כי עמית מבין שלאחר שבהרב-מיארה תיפול, שר המשפטים כבר מבשל הליך הדחה נגדו באמצעות קובלנה משמעתית לבית הדין המשמעתי לשופטים, הכוללת אוסף התנהגויות לא-אתיות ואף שקרים בוטים (שיקר בנוגע לקיומו של טופס 4), וכן ממצאים של נציב תלונות הציבור על שופטים, קולה, ביחס אליו. לכן הוא חייב להציל את בהרב-מיארה כדי להציל את עצמו.
אך זה לא יעבוד לו: הצחנה חריפה מדי, והסיפור כבר גדול מדי. כל ניסיון טיוח נתפס בציבור כניסיון הסתרה – שיש למערכת מה להסתיר ולכן היא רוצה לשמור את הסיפור אצלה.
