המסגרת הבינלאומית החדשה לפתרון המצב ברצועה אינה סיבה לשמחה או לחשש, אלא מדינת ישראל חייבת להתמקד בביטחונה. העולם לוקח אחריות, אך זכותנו להגן על עצמנו תישמר תמיד. למדנו את לקחי אוסלו, והמציאות בשטח היא הקובעת.
אנחנו לא צריכים לחשוש ואנחנו לא צריכים לשמוח. אנחנו נמצאים בתוך תהליך. בדומה להסכם 20 הנקודות שהביאו האמריקאים, אשר כלל הבטחות להשבת החטופים ופירוק ארגון הטרור חמאס אך השאיר בסעיף 19 המפורסם נתיב להקמת מדינה פלשתינית בכפוף לרפורמות, כך גם כעת. אנו נכנסים למסגרת שבה עתיד עזה מקובע על ידי הקהילה הבינלאומית, בראשות הנשיא האמריקני דונלד טראמפ. הוא לוקח את פתרון בעיית עזה על גבו.
1+אני לא יודע אם אנחנו צריכים לשמוח או לבכות על כך שעזה הפכה לבעיה של ארצות הברית ושל העולם כולו. אני יודע דבר אחד: ישראל תגן על הגבולות שלה, עם כל הכבוד לכל ההחלטות במועצת הביטחון. אם חמאס יתעצם, ינסה להרים ראש ולא יפורק כפי שההחלטה קובעת – ישראל תצטרך לפעול, ותהיה לה כל הלגיטימציה לעשות זאת, זכות שקבועה גם בהחלטה עצמה. לכן, השאלה החשובה אינה "מה חושבים הגויים", אלא "מה יעשו היהודים".
והיהודים צריכים להיות קשובים ומפוכחים. שינוי תפיסת הביטחון של מדינת ישראל חייב להתרחש בכל הגזרות: בצפון, בדרום, ביהודה ושומרון ומול איראן. אסור לשכוח, אף אחד מאויבינו לא יישב בשקט על גבולותינו. כבר הרחקנו את האיום בלבנון, ובדרום, 53% משטח עזה נמצא בשליטתנו. אני מניח שהשטח הזה רק יגדל בתקופה הקרובה, ואולי יגיע אף ל-70%.
1+לכן, צריך להסתכל בעיניים פקוחות על החלטת מועצת הביטחון. יש בה הרבה מאוד דברים חיוביים, אך יש בה כמובן את הנקודה הרגישה של נתיב למדינה פלשתינית. כמי שלמדו את לקחי אוסלו וההתנתקות, אנחנו חייבים לשים עליה דגש. עם זאת, ברור שבתקופת ממשל טראמפ, ובוודאי תחת הנהגת נתניהו, אין סיכוי ריאלי להקמת מדינה פלשתינית. גם אם טראמפ היה זקוק לכך כדי לחזק קואליציה ערבית, אני בטוח שישראל הייתה מקבלת תמורות משמעותיות ביותר כנגד מהלך כזה.
ובתוך כל זה, אסור לשכוח את פתרון כל סוגיית החטופים. בסך הכל אני נוטה לצד האופטימי יותר מאשר לפסימי, גם אם קריאת ההחלטת מועצת הביטחון והאזכור של מדינה פלשתינית גורמים לי לפרפורים בבטן. בסופו של דבר, המבחן יהיה במעשים, לא בהצהרות.
