ישראל קיבלה בסוף השבוע הודעה מדינית חמורה. ארצות הברית הגישה למועצת הביטחון מסמך רשמי שבו נכתב באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי התהליך המדיני החדש בעזה נועד להוביל להקמת מדינה פלשתינית. וכל זה מתרחש לאחר שבעה באוקטובר, לאחר הטבח, החטיפות, השריפות וההתמוטטות הביטחונית.
עצם העלאת הרעיון הייתה אמורה לעורר סערה לאומית. במקום זאת קיבלנו שתיקה. שתיקה של הנהגה שמסרבת לומר את האמת, שמפחדת לעמוד מול בעלת הברית, שמעדיפה להבליע את הראש ולא להבהיר את הקו האדום הבסיסי ביותר למדינת ישראל.
בימין מבהירים לרה"מ: לא נקח חלק בהכשרת מדינה פלשתינית
המסמך האמריקאי איננו רמיזה ואינו תמרון. הוא הצהרה כתובה וברורה. כך הוא נפתח:
"The United States, Qatar, Egypt, the United Arab Emirates, the Kingdom of Saudi Arabia, Indonesia, Pakistan, Jordan, and Türkiye express our joint support for the Security Council Resolution currently under consideration"
ובתרגום לעברית:
ארצות הברית, קטר, מצרים, איחוד האמירויות, ערב הסעודית, אינדונזיה, פקיסטן, ירדן וטורקיה מביעות את תמיכתן המשותפת בהחלטת מועצת הביטחון הנבחנת כעת.
ומיד לאחר מכן מגיע המשפט שאמור היה להרעיד את אמות הסיפים בירושלים:
"We are issuing this statement… which offers a pathway to Palestinian self-determination and statehood"
ובתרגום לעברית:
אנו מפרסמים הצהרה זו… המציעה נתיב להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה.
וכאילו לא די בכך, ההודעה מוסיפה:
"We emphasize that this is a sincere effort, and the Plan provides a viable path towards peace and stability… for the entire region"
בתרגום:
אנו מדגישים כי מדובר במאמץ כן, וכי התוכנית מספקת נתיב מעשי לשלום ויציבות… עבור כל האזור.
2+כלומר, המדינה הפלשתינית אינה רק רעיון מרומז אלא חלק מ"תוכנית היסטורית" שמוצגת כמסלול ליציבות אזורית. בעיני המנסחים, הנציגות הרשמית של ארה"ב לאו"ם, זו הדרך הנכונה עבורנו. ואנחנו? אנחנו שותקים.
וזו הבעיה האמיתית. לא בוושינגטון. לא בקהיר. לא באו"ם. כאן. בירושלים. בעובדה שראש הממשלה והדרג המדיני החליטו לעת עתה ומשום מה שלא לומר מילה. שתיקה שמהדהדת עמוק ומסוכנת יותר מכל מסמך אמריקאי. כי בעולם המדיני אין חלל ריק. כשישראל שותקת, אחרים מדברים במקומה. כשישראל אינה משרטטת את גבולותיה, עושים זאת אחרים עבורה.
שנים מכרו לנו אשליות. אמרו הרתעה, הכלה, הסדרה, ניהול סכסוך. סיפרו שחמאס החליף אידיאולוגיה בתלושי מזון ושניתן לנהל את האויב באמצעות מנגנוני תקווה כלכלית. כל זה קרס ברגע אחד נוראי הצרוב בזיכרון הלאומי שלנו ונושא צלקות באלפי בתים בישראל.
אבל במקום להפנים את עומק הכישלון, חלק מן ההנהגה ממשיכה לחיות במציאות שהתרסקה. ממשיכה להאמין שאותם רעיונות יוכלו איכשהו לעבוד גם אחרי 7 באוקטובר. וכשמתחולל בעולם מהלך שמחזיר את "פתרון שתי המדינות" אל השולחן, המנהיגות נאלמת דום ושותקת בשתיקה רועמת ומסוכנת.
2+החיילים בשטח לא שתקו. הם פעלו. הם הכריעו. הם ידעו שאויב שמכוון להשמדה פיזית שלנו רק בשל היותנו יהודים, לא "מנהלים" איתו סכסוך, לא מכילים אותו ולא מכבסים מילים בהצהרות בינלאומיות שתכליתן "נתיב להקמת מדינה פלשתינית". הם הקריבו את גופם כדי להציל את המדינה. אבל בזמן שהם נלחמו, בהנהגה נותרו קולות הקוראים ל "איזון", "דיאלוג" ו"ניהול משבר מתוך לחץ". מול מי ועל שום מה? איך בכלל עולה על הדעת להקים תשתית מדינית טרוריסטית על כביש 6 ובצמוד לשדרות ובארי?!?
ישראל חייבת לומר בקול. לא תהיה מדינה פלשתינית. לא במסדרונות האו"ם, לא בהצבעה במועצת הביטחון, לא בשום תכנית בינלאומית שמנסה לייצר פתרון על חשבוננו. לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ולא בשום קונסטלציה. לא מתונה ולא כזו שעוברת דה-רדיקליזציה לכאורה.
זו אינה שאלה פוליטית. זו שאלה קיומית. מדינה פלשתינית בעזה, או בחלקים ממנה. וודאי ו-וודאי שביהודה ושומרון, פירושה הזמנה רשמית לאסון הבא. פירושה פרס למי שפתח במלחמת השמדה וכילוי כלפינו רק בשל היותנו יהודים היושבים על אדמתם. פירושה הפיכת הלקח של שבעה באוקטובר למסמך נשכח, משעמם ונטול רלוונטיות.
2+אם ישראל לא תאמר זאת בקול גדול, אחרים ימשיכו לדבר במקומה – כפי שהם כבר עושים. ואם אחרים ימשיכו לחתום על מסלולי מדינה פלשתינית בשמה של ישראל, הם גם יקבעו את עתידה, על גבה מעל ראשה ובניגוד לרצונה. אסור לאפשר לכך לקרות.
העולם הניח על השולחן את הקמת המדינה הפלשתינית. ישראל שותקת. וזו שתיקה שמסכנת את עצם קיומנו. עכשיו הזמן להפסיק לשתוק, יש לפעול ולומר בקול צלול וברור – אין ולא תקום ולא תהיה מדינה פלשתינית לצד ישראל. ולכם המנהיגים נאמר, כי אם החרש תחרישו בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואתם תשכחו ותאבדו מהתודעה ההיסטורית של האומה הזו, לעד.
