דילמת המחבלים ה"כלואים" ברפיח איננה שאלה של כן-או-לא, זה לא רק לתקוף או לשחרר; מדובר בהרבה יותר. ההסכם המכונה "תוכנית 20 הנקודות" מבטיח החזרת חטופים ומציב מסגרת מדינית רחבה – אך יחד עם זאת הוא מלווה בויתורים ביטחוניים כבדים ותוספות שלא נעלמות מעיני, כמי שמבקר את ההסכם.
כשקיבלנו את מתווה 20 הנקודות אמרתי: הוא חשוב כי הוא מחזיר חטופים, אך יש בו בעיות יסוד. ככל שנתקדם, הבעיות הללו יצופו אחת-אחת. אחת הבעיות הבולטות היא בדיוק הסוגיה של המחבלים הכלואים ברפיח – כמה מהמקרים שם הם מחבלים שפועלים מתוך תשתיות תת-קרקעיות, וכמה מהם מהווים סיכון מיידי? האם לשחררם, להעמידם לדין, או לחסלם? הבחירה אינה טכנית בלבד, היא פוליטית ומוסרית, והיא עלולה לפוצץ את ההסכם או להציל אותו.
1+אם נחסל את המחבלים במקום , חמאס יכריז כי ההסכם הופר כדי להישאר בעזה. זו עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה. לכן השאלה היא לא רק מה נכון לעשות מבחינה צבאית, אלא איזו עלות אנחנו מוכנים לשאת כדי לשמור על המסגרת הכללית של ההסכם. דעתי האישית, יש מצבים שבהם חיסול מחבלים הוא הצעד הנכון – להציב בפני חמאס מחיר אמיתי ולתבוע אחריות. עם זאת, המימוש מעמיד את ההנהגה בפני בחירה קשה, לשמר את ההסכם או להפר אותו – והבחירה הזאת משפיעה על הכול.
בינתיים יש שחקנים חיצוניים שמבהירים את הכוונה שלהם: ארה"ב מעוניינת לראות את יישום ההסכם עד תומו, ומפעילה לחץ לשמירת המסגרת, בתוך ישראל ההנהגה מפולגת – יש מי שמוכן לוותר על חלק מהכלים כדי להחזיר חטופים, ויש מי שקורא לא לוותר כלל. גם במערכת הביטחון חלוקים, מצד אחד צה"ל מצהיר על העדפת מנגנון שלא יחזור ללחימה רחבה, מצד שני היום למערך הצבאי יש יתרון טקטי אחר לגמרי, וכעת אין חטופים חיים המוחזקים בעזה. המציאות הזו משנה את משקל שיקול הדעת.
1+השורה התחתונה: זוהי לא דילמה אחת אלא אלף דילמות – וכל אופציה נושאת בתוכה אלטרנטיבות נוספות. בין הדילמה הראשונה לדילמה האלף יש עדיין 999 אפשרויות פעולה, וכל החלטה מחייבת חישוב קפדני של מחיר מול תועלת, של עוצמה מול אחריות. בסופו של דבר, ההחלטה צריכה להיות מקצועית, מדודה ונחושה, כי מה שנמצא על הכף הוא לא רק גורל החטופים החללים אלא עתיד מדיני-ביטחוני ארוך טווח.
