יפעת תומר ירושלמי ישבה שם באולם בית המשפט, כפופה ועצובה. ללא מדים היא פתאום נראתה כחושה וצנומה. מבטה היה מותש ועייף מלילה דרמטי ללא שינה. אצבעותיה נעו בעצבנות ונשימותיה מהירות, ראשה בחן את האולם בחשש כמי שלא מבין איך התגלגל לשם.
ונכמר לי הלב עליה. האישה הגדולה שהייתה רק לפני כמה ימים, ראש המערכת המשפטית הצבאית – מובלת מכלא נווה תרצה לאחר שהשליכה את הטלפון שלה לים כאחרונת העבריינים. ואני יודע מה תגידו. איך אני נותן להם שוב מטר, איך היא פגעה בלוחמינו הגיבורים ואיך אני מעז לגלות רגשות אנושיים.
1+תתנתקו רגע מ"הם ואנחנו" ומאבק הכוחות על ההגמוניה והשליטה בין הגושים. מאחורי כל סיפור יש בן אדם ומשפחה. וזה לא שייך לעבודה שלי, לצדקת הדרך, לכך שאני לא מצטער על שום דיווח שעשיתי בנושא – מחשיפת מסע התענוגות שהוזמנה יחד עם בעלה בידי טייקון, דרך האונס שלא היה, הרצון להגיע להסדר טיעון ועד חשיפת מקור ההדלפה.
זה שייך ליכולת לגלות אמפתיה, לעשות את העבודה שלך במסירות ולהיות בן אדם. אלו שני עולמות נפרדים שפועלים במקביל. לגבי האירוע עצמו, אני חושב שגם מי שבמחנה שתומך בה, מבין עכשיו שבחרו באדם הלא מתאים לתפקיד. אני הבנתי את זה כבר כשגיליתי שהיא נסעה לאותו מסע תענוגות, מתנה בעשרות אלפי שקלים כשהיא הייתה בתפקיד ומבלי לבקש אישור. כי מי שמתנהל באופן הזה, זו דרך חיים. אבל גם אני לא חשבתי שנתגלגל למחוזות האלה.
1+מה שחמור מבחינתי זה לא ההדלפה לכשעצמה. היא חמורה כמובן כמי שיוצאת מראש המערכת החוקרת והמאשימה שאמורה לשמור על חזקת הכפות ולא לסמן מטרה מראש, אבל הסיפור החמור באמת שההדלפה לא נכונה. אונס לא היה, והעלילת שווא הזו הופצה בכל העולם ופגעה קשות בצה"ל ובמדינה כולה. זה הדבר החמור באמת. והעובדה שהיא נעשתה לא רק על ידי ראש המערכת, אלא על ידי כל הצמרת המשפטית הצבאית שסבבה אותה, כולל ניסיונות טיוח של הבדיקה ושקר בתצהיר לבג"צ. שום אדם, כולל התומכים הנלהבים ביותר לא יוכלו להגן על זה.
אבי, שהיה רופא בחסד, היה נוהג לומר לי "עשה מה שתעשה בעולם הזה, אין זה משנה אם תהיה מוכר בקיוסק או פרופסור באוניברסיטה, אך הישאר בן אדם". אפשר לפעול לחקר האמת, בלי לתלות אנשים בחוצות העיר, בלי להשתמש בטרגדיה אישית כדלק במלחמה בין גושים ואג'נדות. להגיד את האמת ולהישאר בן אדם.
